החלטה
בפני בקשתם של המבקשים כי אורה על ביטולו של פסק הדין שניתן בתיק זה, כנגדם, בהעדר הגנה, ביום 29/8/2011.
כאן המקום לציין כי המבקשת מס' 1 כלל לא הגישה תצהיר מטעמה ומטעם זה בלבד היה מקום לדחות את בקשתה.
למעלה מן הצריך אציין כי גם לגופו של עניין אין למבקשת כל טענת הגנה הראויה להישמע בפני התביעה. כל שנטען בעניינה, לכאורה בשמה, על ידי המבקש מס' 2, בעלה, כי ההלוואה "בחלקה שולמה וניתן להוכיח זאת". מלבד העובדה כי המדובר בטענה מעורפלת, כללית וסתמית שאין בה כל פירוט עובדתי מינימלי ואף לא כימות של הסכום ששולם, לכאורה, הרי שבחקירתו של המבקש מס' 2 בפני, התברר כי הטענה אף אינה נכונה לגופו של עניין.
המבקש מס' 2, כך התברר, סבר ש- 3 תשלומים על הסך של כ- 1,000 ₪ כל אחד, אשר בוצעו לטובת חשבון ההלוואה, לא קוזזו בפועל. אלא שדי בעיון בנספח ג' לכתב התביעה (דף החשבון הרלוונטי) כדי לראות שהקיזוז אכן בוצע בפועל, ולפיכך סכום התביעה חושב לאחר אותו "תשלום בחלק".
לעניין בקשתו של המבקש מס' 2 לביטול פסק הדין - לאחר שעיינתי בכתב התביעה על נספחיו, בתצהיר השליח, בבקשה לביטול פסק הדין, בתגובה ובתשובה, בחקירת המבקש והשליח בפני ובסיכום טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין בקשתו להידחות.
ראשית, לא שוכנעתי כי נפל פגם בהליך מסירתו של כתב התביעה המצדיק את ביטולו של פסק הדין מחובת הצדק. עדותו של השליח אודות תהליך המסירה הייתה עדות קולחת, קוהרנטית ומלאת פרטים. סימני אמת רבים ניכרו בעדותו וביניהם העובדה שזכר את מראה הכניסה לדלת ביתם של המבקשים, את פרטי השיחה עם מקבלי המסירה, את מהות המסמכים אותם מסר ואף את אופן התנהגותם של מי ששהה בבית.
מאידך, המבקשים בחרו שלא להביא לעדות אף אחת מבנותיהם, שנטען כי אחת מהן קיבלה את המעטפות ובהן מסמכי בי-הדין.
בהקשר זה נפסק בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 87/88 אוחיון נ' קופ"ח, דינים עליון כז 515:
"... המנעות מהעדת עדים, אשר טבעי ומתבקש היה להעידם, כמחלישה את עמדת הצד שאמור היה להעידם, בספרו של הרנון "דיני ראיות" חלק שני עמ' 3-232; בע"פ 521/84, 539 דרויש ואח' נ. מדינת ישראל, פס"ד מא (1) 557 551 והאסמכתאות שם. וכן בהרחבה בפסק דינו של חברי השופט גולדברג, בע.א. 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ. סלימה ואח' (טרם פורסם))." (ההדגשה שלי – י.ב.).
כמו כן, רק במהלך חקירתו הנגדית של המבקש התברר כי כתב התביעה אכן נמצא על ידו, במועד לא ידוע, בפתח ביתו, על שולחן עמוס מסמכים.
כידוע, על פי תקנה 481 לתקסד"א, רשאי היה השליח למסור את כתבי בי-הדין לבני משפחתם של המבקשים שנראה כי מלאו להם 18 שנים, במקום מגוריהם של המבקשים.
שנית, לגבי ביטולו של פסק הדין מחמת שיקול דעתו של בית המשפט, הגעתי למסקנה כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להראות שיש בפיו הגנה אפשרית בפי התביעה, ולו לכאורה.
המבקש מודה כי הוא ואשתו נטלו הלוואה מאת המשיב, על מנת לסייע לביתם, שנקלעה למצוקה כלכלית (המבקש כתב בבקשתו: "... בקשנו הלוואה מבנק המזרחי..."). הודאת בעל דין זה סותרת את טענותיו המאוחרות (שלא עלו כלל בבקשה המקורית) בדבר אי-ידיעתו על נטילת ההלוואה, או על העדר תוקף לערבותו, בשל העובדה שלא חתם על הסכם ההלוואה.
ודוק, המבקש חתום על כתב ערבות מתמדת לכל חוב, ללא הגבלה בסכום, לחשבון העו"ש המדובר שבמסגרתו ניטלה ההלוואה, ואין לו כל טענה של ממש כנגד ערבותו זו, מלבד אמירות כלליות וסתמיות כי ניתנה "בשום פנים ואופן לא לגבי הלוואה עתידית". אמירה זו סותרת את ההוראות המפורשות והברורות של כתב הערבות המתמדת, שהמבקש כלל אינו מכחיש את חתימתו עליו.
כידוע, הלכה פסוקה היא שאין לקבל טענה לפיה אדם לא טרח לקרוא על מה הוא חותם אלא במקרים קיצוניים ביותר (ראה למשל ע.א. 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נ"ד (2) 559; ע"א 467/04 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113).
טענתו הנוספת של המבקש בדבר תשלום "חלק מן ההלוואה" ממילא התמוטטה, כמפורט לעיל, במסגרת חקירתו הנגדית.
טענתו האחרונה של המבקש (שהועלתה רק בתשובה לתגובה) הייתה כי על פי הסכם ההלוואה אין לו תוקף ללא חתימת הערב עליו. ברם, המבקש מתעלם מהמשכו של הסעיף הרלוונטי ולפיו הדבר נתון לשיקול דעתו של המשיב, שבחר, בענייננו, לאשר למבקשת את ההלוואה אותה ביקשה, וזאת, כפי שניתן ללמוד בנקל מכתב התביעה, על סמך כתב הערבות המתמדת לכל חוב.
למעלה מן הצריך אומר כי מי שקיבל לידיו, בפועל, סכום של 50,000 ש"ח, במסגרת הסכם הלוואה שאותה ביקש, אינו יכול לטעון כי הסכם ההלוואה "לא נכנס לתוקף" – ונדמה כי הדברים מדברים בעד עצמם.
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשתו של המבקש כי יבוטל פסק הדין שניתן בעניינו, בהעדר הגנה.