החלטה
1.בפני בקשה למתן רשות להתגונן בפני תביעה כספית על סך 198,618 ש"ח, שהוגשה ביום 13.1.2008, לפי סדר דין מקוצר, על ידי המשיב (התובע), בנק לאומי לישראל בע"מ, נגד חברת סוויט אנד מור בע"מ (להלן – "החברה"), ומנהלה ובעל מניותיה, המבקש, מר ארז תורג'מן, בגין יתרת חוב בחשבון החברה אצל המשיב, לה ערב המבקש. אעיר, כי מלכתחילה הוגשה התביעה על סך של 387,393 ש"ח, אולם ביום 12.3.2008 תוקן סכום התביעה, והועמד על הסך האמור, של 198,618 ש"ח.
2.עפ"י הבקשה והתצהיר התומך בה, המבקש הוא קונדיטור במקצועו, והוא הקים את החברה ביחד עם אחד, אלי שקרצי (להלן – "שקרצי"), שבמסגרת חלוקת העבודה ביניהם היה אחראי על הצד הפיננסי של החברה. בין היתר, פתח שקרצי את החשבון נשוא התביעה, בלא ידיעת המבקש או מעורבותו, וזאת בחודש יוני 2006 (בבקשה נכתב 2008, אך זוהי בודאי טועת סופר), תוך שהוא מדווח למבקש, כי החברה תקבל יחס מועדף בסניף, עקב חתימתה של חברת אלמונדס בע"מ כערבה לחוב.
בחודש אוקטובר 2006 הודיע שקרצי למבקש, כי בשל טיסתו של שקרצי לחו"ל, על המבקש לסור לסניף הבנק ולחתום על טפסי מורשה חתימה. באותו מעמד, דרשה ממנו מנהלת הסניף, הגב' ג'אן-אנג'ל, לחתום על טפסים נוספים, "כהליך פורמאלי ושגרתי", בלא ליידע אותו מהו מצב חשבון החברה. כך אף ארע ביום 11.12.2006, עת חתם, לדבריו בלא להיות מודע לכך, גם על טפסי ערבות אישית לחובות החברה.
שבועיים לאחר מכן, הוחלפה מנהלת הסניף, ועתה עמדה מולו הגב' הוד, שטענה, כי יש בעיה באופן ניהול החשבון, והיקף הפעילות אינו מצדיק את מסגרת האשראי. רק באותה עת הודיעה הגב' הוד למבקש, כי חברת אלמונדס בע"מ מעולם לא חתמה כערבה לחובות החברה, וכי ערבותם של שקרצי ושל המבקש היא הביטחון היחיד שיש למשיב לפרעון חובות החברה. המבקש טען בפניה כי מעולם לא חתם על ערבות אישית, ואז התברר לו היקף המצוקה בה היה שרוי. תחת לחץ, הסכים להעמדת הלוואה בת 350,000 ש"ח, במקום מסגרת האשראי, וזאת לשבוע ימים, כשההלוואה מתחדשת משבוע לשבוע. במהלך שנת 2007 הופקדו סכומים שונים – שפרטיהם אינם ידועים למבקש – לחשבון החברה, ובחודש פברואר 2008, לאחר הגשת התביעה, הופקד סך כולל של 188,777 ש"ח לחשבון החברה (הפקדה זו היתה מקור תיקון סכום התביעה כנזכר לעיל – צ.ל.).
3.כתוצאה מטענות עובדתיות אלה, סבור המבקש כי יש לדחות את התביעה נגדו, מטעמים אלה: ראשית, כתב הערבות עצמו פגום, שכן צוין בו כי החברה עומדת בהחזר חובותיה, בעוד פעילות החברה מלמד כי הצהרה זו רחוקה היתה מהמציאות; שנית, יש לשלול את תוקפו של כתב הערבות, לאור האופן בו פעל המשיב, ב"לכידת" המבקש כערב, בדרך שאינה מקובלת; שלישית, לא מוצו ההליכים נגד החברה; רביעית, עומדת לו טענת קיזוז נגד מלוא סכום התביעה, בשל התנהלות המשיב; חמישית, עומדות לו כל טענות ההגנה העומדות לחברה, ואלה כוללות טענות נגד שיעור הריבית והעמלות שחויבה בהן החברה בשל הכרחתה לעבור ממסלול של מסגרת אשראי למסלול של הלוואות קצרות-מועד, וחיוב ריבית דריבית; שישית, כי באופן כללי פעל המשיב תוך הפרת חובת הזהירות וחובת הגילוי החלות עליו מכוח היותו תאגיד בנקאי. המבקש אף טוען לגבי הסכום ששולם בחודש פברואר 2008, כאמור, אולם כבר הערתי, כי לגבי סכום זה אין מחלוקת, וסכום התביעה הופחת.
4.המשיב ויתר על חקירת המבקש על תצהירו, והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. בהחלטתי מיום 7.9.2009 הגבלתי את אורך הסיכומים ל-5 עמודים. חרף האמור, הגיש המבקש סיכומי טענות המשתרעים על לא פחות מ-20 עמודים (!). בין היתר, חזר המבקש מילה במילה על חלקים נרחבים בבקשתו, ועוד הוסיף טענות, כגון הפרת נהלי המפקח על הבנקים. המשיב, מנגד, ביקש כי בית המשפט יתעלם מסיכומי המבקש, או יתייחס ל-5 העמודים הראשונים, בלבד.
5.לגוף העניין טען המשיב, ראשית, כי המבקש כבול בחתימתו, במיוחד כאשר חתם על כתב הערבות גם ליד הכותרת, שם נכתב מפורשות כי זו ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום; שנית, כי עיקר טענותיו של המבקש מופנות כלפי שקרצי, ואין לו להלין אלא על עצמו על ששם בטחונו בשותפו; שלישית, כי טענות הקיזוז והנזק אינן מפורטות די הצורך; רביעית, כי טענותיו אודות אי ידיעתו את מצב החשבון אינן יכולות להתקבל שעה שמגרסתו-שלו עולה, כי חתימתו כמורשה חתימה נדרשה עקב יציאת שקרצי לחו"ל, ומכאן כי היה מעורב בניהול החשבון מאותו מועד ואילך. חמישית וששית, כי טענות המבקש לוקות בחוסר פירוט. אעיר, כי המשיב העלה טענות נוספות, הנשענות על טענות שבעובדה שלא בא זכרן אלא בסיכומי המשיב (חשבונות אחרים שניהל המבקש, וכיו"ב), וברי כי לא אוכל להתייחס לטענות אלה.
6.לפנים משורת הדין, לא התעלמתי מסיכומי המבקש, זאת מאחר שבעיקרם אין חדש; אין בהם כדי לסייע למבקש; וכל אורכם אינו מביא לתוצאה כלשהי, לבד התשת הקורא. אעיר, כי בשים לב לאופן בו הדגישה ב"כ המשיב את הסוגיה בסיכום טענותיה-שלה, ניתן היה לצפות מהמבקש להגיש תגובה או הודעה כלשהי, ככל שאורך הסיכומים נבע מחוסר תשומת לב להחלטתי מיום 7.9.2009. תגובה או הודעה כזו לא הוגשו, ואילו הוגשו, היו מרככים את הביקורת, הבאה לידי ביטוי בפסיקת הוצאות בשולי החלטה זו.
7.בית המשפט העליון, בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ. Warner Home Video, פד"י מ"ו (2) 273, בעמ' 277-278, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום:
"אכן, הדין הוא כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה...
"בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. אולם אם תצהירו של הנתבע אינו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה, אין להגנתו כל יסוד, ובכגון דא אין נותנים רשות להתגונן... גם הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין בו מעיקרו. ...בעוד שיש בחקירה על התצהיר כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, הרי באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה.
"...אמנם ההלכה היא, כי בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן ניתן להעלות טענות בעל-פה נגד מסמך בכתב, שכן אין למנוע בשלב זה העלאתה של טענה טובה מטעמים שבדרכי הוכחה בלבד, ואין בודקים כיצד יוכיח הנתבע את הגנתו... אולם, אין הנתבע יוצא ידי חובתו בהעלאת טענות סתמיות בתצהיר, אלא עליו לטעון את העובדות המבססות את הגנתו. עובדות אלה, אם עברו את מכשול החקירה הנגדית, מוחזקות כנכונות, ובית המשפט בוחן על יסוד הנחה זו, אם קיימת אפשרות שהנתבע יזכה במשפט, אם יתברר המשפט בסדר דין רגיל. יפים לכאן דברי בית המשפט בע"א 469/87, אשר בהתייחס להלכה הנ"ל אמר, בעמ' 121:
'אך יש להוסיף ולהדגיש, כי באומרנו "בהנחה שהעובדות נכונות" אין כוונתנו להנחה בעלמא. כך, למשל, יכול שההנחה העובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר... כך גם יכול שההנחה העובדתית הנטענת תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת כאשר בחינתו של החומר אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, וכאשר אין אנו נדרשים להכריע בין גירסאות נוגדות, אלא עניין לנו בגירסה אחת, המופרכת מעצמה'."
8.בחינה מדוקדקת של טענות ההגנה מלמדת, כי הגנתו של המבקש, על כל אדניה, רעועה עד כדי ש"עניין לנו בגירסה אחת, המופרכת מעצמה":
א.טענתו הראשונה של המבקש אינה יכולה להתקבל, שכן לא הניח תשתית עובדתית כלשהי לכך, שהמצג שבכתב הערבות, לעניין עמידת החברה בהתחייבויותיה, לאותו מועד, אינו אמת. נהפוך הוא, נראה מגרסת המבקש עצמו, כי החברה פעלה בתוך מסגרת האשראי (הגם שלימים סברה הגב' הוד, מנהלת הסניף החדשה, כי המסגרת עצמה אינה מוצדקת), ואם כך הוא – הרי שלא נפל פגם במצג.
ב.טענתו השניה, לעניין התנהלות המשיב, נראית על פניה כניסיון להשליך על המשיב את טענות המבקש כלפי שקרצי. לא הונחה תשתית כלשהי לכך, שמבחינת מצב המשיב וידיעותיו, לא נכון היה לדרוש את חתימת המבקש (כזכור, בעל עניין בחברה ומנהלה) כערב, ואין כל ביסוס, ולו ראשוני, לכך שמדובר היה ב"מלכודת". נזכיר, כי "...נתבע, המבקש רשות להגן, חייב 'להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות'... יתרה מזו: "חובה כפולה ומכופלת לפרט טענתו מוטלת על נתבע המתגונן בטענת תרמית או קנוניה; על יסוד טענה סתמית או מעורפלת של הגנה כזאת, לא יקבל רשות להתגונן" (ע"א 543/86 כלל נ. כלפון, פ"ד מ"ב (3) 339, עמוד 343). הגם שהטענה אינה עולה, בהכרח, כדי תרמית או קנוניה, דומה היא באופייה, ועל כן דומה היא במידת הפירוט שיש לדרוש מהמבקש.
ג.טענתו השלישית, לעניין מיצוי הליכים, אף היא אין לה על מה שתסמוך, לאור הוראת סעיף 2(א) לכתב הערבות (אלא אם נוכל להגיע למסקנה, ולו בגדר אפשרות, כי כתב הערבות נעדר תוקף).
ד.הטענה הרביעית, טענת הקיזוז, מושתתת על כרעי תרנגולת, בשל העדר פירוט, ולו מינימלי, של הנזקים שנגרמו למבקש, שאותם ניתן לייחס למשיב, ושבגינם מגיע לו פיצוי העולה כדי קיזוז סכום התביעה, כולה או חלקה. נזכיר שוב את דרישת הפירוט, עליה עמדנו לעיל; כלל זה נכון הוא במיוחד בטענת קיזוז, ובלשון בית המשפט העליון: "טענת קיזוז... חייבת לפרט את הסכום הנתבע לפי טענת הקיזוז ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. יש להעלות אותה בצורה מפורשת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה." (ע"א 579/85 אריאן נ. בנק לאומי, פ"ד מ' (2) 765, 767).
ה.טענה חמישית שבפי המבקש, כי החברה חויבה בעמלות ובריבית החורגות מהמוסכם, לאור המעבר ממסגרת אשראי להלוואות, מתקבלת על הדעת, אולם אף היא לוקה, כקודמותיה, בהעדר פירוט, באופן היורד לשורשה, ואינו מאפשר לבסס עליה רשות להתגונן. יתר על כן, בהעדר כל פירוט או תשתית עובדתית לטיב פעילות החברה בחשבון, עד להחלטת הגב' הוד על הפסקת העמדת מסגרת האשראי, אין אף כל יסוד עובדתי לטענה, שהמשיב פעל שלא כדין, או שלא בתום-לב, עת העמידה הגב' הוד את דרישתה.