בנק לאומי סניף אלנבי 94 נ' המרכז לאיכות ואח'

החלטה

הבנק התובע [להלן: "הבנק"] תבע את הנתבעים 1 ו-2 ב"סדר דין מקוצר" בגין חובותיה של הנתבעת מס' 1 (להלן: "החברה") לבנק בחשבון אותו ניהלה אצלו אשר היה לדביטורי ואת הנתבע 2 אשר מבקש רשות להתגונן בשמו ובשם החברה (להלן: "המבקש") כמי שחתם על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לפיה ערב לסילוק חובות החברה.

המבקש אינו מתכחש לחובה של החברה או להיותו ערב לחובות החברה כלפי הבנק. המבקש טוען בתצהירו התומך בבקשת הרשות להתגונן, נשוא החלטה זו, כי הבנק שינה את מסגרת האשראי של החברה באופן חד צדדי ופתאומי בצורה קיצונית הנוגדת את הוראות המפקח על הבנקים.

המבקש טוען כי בשנת 2005 אישר הבנק לחברה מסגרת אשראי בהיקף של 1.5 מליון ₪, זאת על בסיס פעילותה והישגיה הכלכליים של החברה, בנוסף לקשר אישי ומיוחד בין המבקש למנהל הסניף מר מאיר גרינשפן [ראה: סעיף 8 לתצהיר] וכי החברה חרגה ממסגרת זו.

אולם על אף העובדה שהחברה לא חרגה ממסגרת האשראי כפי שנקבע בין הצדדים, החליט הבנק לשנותה באופן חד צדדי ופתאומי בצורה קיצונית זאת מיום 29.03.07 בו עמדה מסגרת האשראי על סכום של 1,424,000 ₪ [ראה תדפיס מצב מסגרת האשראי המצורף כנספח א' לתצהיר המבקש] ועד ליום 3.10.07 בו עמדה מסגרת האשראי על סכום של 150,866 ₪ [ראה עותק מדף החשבון של החברה המצורף כנספח ג' לבקשת הרשות להתגונן].

המבקש צירף, את הוראותיו של המפקח על הבנקים לעניין יישום מסגרות אשראי מיום 21.06.06, אשר מורה לבנקים כי הדרך הנאותה להפחית את היקף האשראי הניתן ללקוח היא בהודעה מראש ללקוח, תוך זמן ראוי להיערכות הלקוח. [ראה עותק מהודעת המפקח על הבנקים נספח ה' לבקשת הרשות להתגונן].

לגישתו של המבקש, היות והבנק לא נהג על פי הנחיותיו של המפקח על הבנקים ולא הודיע לחברה מראש על הפחתת היקף האשראי, לא היה בידי החברה די זמן על מנת להיערך למסגרת האשראי החדשה. החברה שילמה לספקים וגורמים שונים שיקים דחויים לתקופות של עד שנה מראש, על כן ועל מנת לעמוד במסגרת האשראי שנכפתה על החברה בכל חודש מחדש היה על המבקש ליטול הלוואות מגורמים חוץ –בנקאיים, ואף למכור את דירת מגוריו.

התנהלות הבנק גרמה בסופו של דבר, לטענת המבקש, לקריסתה הכלכלית של החברה, ליתרת החובה שהצטברה אצל הבנק ואף לקריסתו הכלכלית כמי שערב לחובות החברה.

אשר על כן, לגישתו של המבקש, משנהג הבנק בניגוד להוראות המפקח על הבנקים יש להעניק לנתבעים את הרשות להתגונן.

בחקירה הנגדית עלה כי בין המבקש והחברה לבין הבנק נכרת הסכם פשרה להסדרת החוב [ראה; במ/2 להלן:"ההסכם"] ביום 05.06.08, לפיו אושר ע"י הנתבעים גובה החוב בחשבון. המבקש והחברה לא עמדו בתשלומים הנקובים בהסכם.

בסעיף 2ד' להסכם, הסכים המבקש לוותר לבנק באופן סופי ומוחלט על כל תביעה, טענה מכל סוג שהוא שיש ו/או הייתה ו/או שתהייה לו כלפי הבנק התובע.

כמו כן בסעיף 5 להסכם מצוין כי במידה והחייבים, קרי: המבקש ו/או החברה יפרו הוראה מההסכם או לא יעמדו בתשלום כלשהו יתרת החוב תועמד לפירעון מיידי והבנק יהיה רשאי לנקוט בהליכים משפטיים כנגדם.

במהלך החקירה הנגדית נטען ע"י המבקש כי ההסכם נחתם בכפייה; גם אם נכונים דבריו של המבקש באשר לנסיבות כריתת ההסכם, אין ספק כי המבקש לא צרף כל הודעת ביטול לעניין הסכם ואמירתו לעניין זה אינה עומדת בתנאי הקבוע בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 לפיו הודעה כאמור צריכה להימסר "זמן סביר" לאחר שפגה הסיבה שהביאה לכריתת החוזה שלא כדין, פסקה הכפייה וכו'.

המבקש אף לא ציין לעניין הכפייה דבר כלשהו בתצהירו, ועל כן אין אני מוצא בנסיבות העניין לדון בטענה זו.

משכך ולאור סעיפיו של ההסכם המבטלות את כל טענותיו של המבקש עובר לחתימה על ההסכם, הבקשה נדחית.

הבנק יהיה רשאי לקבל פסק דין על פי טופס מתאים שיוגש.

ניתנה היום, ז' תשרי תשע"א, 15 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.