בנק לאומי למשכנתאות בע"מ - סניף ראשי נ' ציפקו ואח'

החלטה

העניין שבפני, בקשת הנתבע מס' 3 למתן רשות להתגונן בפני התובענה אשר הוגשה כנגדו בסדר דין מקוצר. אקדים ואציין, כי עניין זה נדון בפני כב' הרשמת ש. פומרנץ, אשר עם חלוף הזמן פרשה לגמלאות, ובהתאם הוריתי על קיומו של דיון משלים בפני, לאחר שהוגשו סיכומי הטענות.

התובענה אשר הוגשה, במסגרת כתב התביעה המתוקן, הינה תובענה כספית ע"ס 200,468 ₪, בגין יתרת חובה אשר נותרה בספרי התובע בגין הלוואה אשר הוענקה לנתבעים 1 ו- 2. הנתבע מס' 3, על פי הנטען בכתב התביעה, ערב לחיובם של הנתבעים 1 ו- 2 זאת ביום 3.5.2002. יצוין כי הגם שמדובר ב"ערב יחיד" לפי חוק הערבות, לא נדרש אישור לגבי מיצוי ההליכים כנגד הנתבעים, שכן הוכח כי הנתבעים 1 ו- 2 עזבו את הארץ בטרם הגשת כתב התביעה המתוקן.

הנתבע 3 הגיש בקשה למתן רשות להתגונן, ובמסגרתה טען, כי לא הבין עד תום את משמעות הערבות עליה נתבקש לחתום, והבין כי ככל שההלוואה לא תוחזר, הרי שהנכס אשר נרכש באמצעותה אמור לשמש לפירעון יתרת החוב; הנתבע 3 טוען כי הגיע לסניף הבנק של התובע ברמת אביב, כשבוע לאחר שנחתם חוזה ההלוואה על ידי הלווים, ושם חתם על כתב הערבות מבלי שהוסבר לו דבר ומבלי שנאמר לו דבר; הנתבע 3 מצביע על ליקוי מסוים בכתב הערבות (במסגרתו נרשמה כתובת ישנה ושגויה של הנתבע 3), כמעיד על כך כי אכן לא בוצע עימו כל בירור ולא ניתן לו כל הסבר בטרם חתימתו על כתב הערבות; הנתבע 3 טוען כי התובע הפר את החובה המוטלת עליו בהקשר זה מכח הדין, בכל הנוגע לחובת הגילוי מהותה והיקפה, ולכן סבור הוא כי יש ליתן לו רשות להתגונן בפני התובענה. הנתבע 3 מציין, כי חובת הגילוי וההסבר הינה מורחבת ונרחבת אף יותר במקרה שלו, כעולה חדש ממדינות חבר העמים.

מוסיף הנתבע 3 וטוען, כי בשנת 2006 נמסרה לו הודעה כי הלווים אינם עומדים בתשלומים על פי חוזה ההלוואה, ולאחר שפנה אליהם, נענה כי הנושא הוסדר, ולמעשה מאותו מועד ועד לשנת 2010, מועד הגשת התובענה, ולאחר שמומש הנכס המשועבד, לא נעשתה אליו כל פניה; הנתבע 3 טוען בהקשר זה, כי לו ידע על הליכי המימוש או על קשייהם של הלווים, היה מבקש לקחת את התשלומים על כתפיו או לרכוש את הנכס; הנתבע 3 טוען כי אי שיתופו בהליכי המימוש, הסב לו נזקים המצדיקים מתן רשות להתגונן בפני התובענה.

כאשר הנתבע 3 נחקר על תצהירו, הבהיר דבריו ואף שב עליהם; לדבריו, במועד בו הוחתם על כתב הערבות, לא שלט בשפה העברית היטב, וציין כי לא קיבל שירות מפקידים דוברי השפה הרוסית, ולמעשה חתם מבלי לקבל כל הסבר שהוא מאת פקידי הבנק, ואף הבהיר כי מדובר היה בשהות בת דקות בודדות, בסניף רמת אביב, וללא נוכחות הלווים.

לאחר שהוגשו סיכומי הטענות מטעם הצדדים, התרתי לצדדים להשלים הטיעון מטעמם, בדיון אשר נערך בפני, ביקשו הצדדים שהות קצרה להודיע האם הגיעו לכלל הסכמה, ובהיעדר הסכמה, ניתנת כעת החלטתי בשאלת מתן הרשות להתגונן.

בכל הנוגע לטענה לפיה הנתבע לא הבין על מה הוא חותם, סבורני כי ככל שטענה זאת היתה עומדת לבדה, דינה היה להידחות. הנתבע הינו אדם משכיל ובוגר, שחזקה כי אינו מגיע לבנק על מנת לחתום על מסמכים, להנאתו בלבד, אלא לשם מטרה ברורה ומובהקת. התובע נטל על עצמו התחייבות, וככל שנטל על עצמו התחייבות, מבלי לברר על מהותה, אין לו אלא להלין על עצמו.

עניין דומה נדון ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 779/87 נח בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד (3) 304, ושם נפסק (בעמ' 310):

"לכאורה, טענתן של מערערות אלו מופנית כנגד עצם יצירת ההתחייבות. הכלל הוא (ע"א 413/79 [1], בעמ' 38), שהטענה האמורה אינה עומדת – ".. למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים".

עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של הסמך שעליו הוא חותם.

בענייננו, המערערות לא טרחו לקרוא ולא טרחו להבין, בעצמן, את תוכנו של כתב הערבות שעליו הן חתמו. הן גם היו מודעות לכך, שהמסמך יצר התחייבות כלפי המשיב. כיוון שכך, גם אם הן טעו בקשר להיקף התחייבותן - שיעבוד תכניות חסכון, שערכן אינו ידוע, לעומת ערבות לפרעון חובה של קלרין דירות - טענתן אינה נוגעת למהותה של ההתחייבות הגלומה במסמך, ועל-כן אינה יכולה להתקבל."

ראה לעניין זה, אף דברי ביהמ"ש העליון במסגרת ע"א 6799/02 יולזרי משולם נ' בנק המזרחי (מצוי במאגר "נבו"):

"כלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591; ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן ואח', פ"ד נו(5) 365). עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה (ראו: ע"א 1513/99 הנ"ל וכן ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' (טרם פורסם))"

יחד עם זאת, נסיבות החתימה מעבר לשאלת קריאת והבנת כתב הערבות, מצביעות על כך כי יכול וישנו טעם של ממש בטענות הנתבע 3; הנתבע 3 מציין כי באותו שלב לא שלט היטב בשפה העברית, והוחתם ללא נוכחות של פקיד דובר השפה הרוסית, וללא נוכחות הלווים (אשר אולי יכולים היו לסייע בתרגום), וכאשר ניכר שהתובע כלל לא טרח לוודא את נכונות פרטיו האישיים של הנתבע 3 בהקשר זה (ואין חולק כי נרשמה כתובת שגויה, הנתבע 3 נחקר בנושא זה והבהיר כי הכתובת אשר נרשמה לא שימשה ככתובתו באותה העת), הרי שנסיבות החתימה נראות חפוזות קמעא.

לגישתי, חזקה על התובע, כי לא יפעל להחתמת ערבים בחופזה על כתב ערבות, והחובות המוטלות עליו בהקשר זה הינן נרחבות אף יותר כאשר הערבים החותמים על כתב הערבות, אינם ילידי הארץ ושליטתם בשפה העברית הינה מוגבלת – ולפיכך סבורני כי בכך נפתח הסדק הראשון בחבות הבלתי ניתנת לערעור לה טוען התובע.

לכל האמור, יש להוסיף את שאלת מסירת ההודעה המתאימה על אי קיום התחייבויות הלווים, ושאלת מסירת ההודעות המתאימות בנוגע להליכי הכינוס. דומה כי אין חולק שהנתבע 3 לא היה חלק מהליכי הכינוס (ב"כ התובע בסיכומי טענותיו מציין כי קיימת חזקת ידיעה מכח פרסום ההודעות בעיתון אודות הליכי המכר), ולגישתי, כאשר נמכר נכס בשיעור הנמוך בצורה כה משמעותית מהסכום אשר ניתן כהלוואה לרכישתו (יתרת החוב אשר נותרה לאחר מימוש הנכס עולה על מחצית שיעור ההלוואה המקורית), על התובע לשתף את הערבים בהליכי הכינוס, שכן הם מהווים צד מעוניין, העלול להיפגע מניהול הליכי הכינוס. לא נעלם מעיני, כי הנתבע 3 מציין שקיבל הודעה בנושא אי קיום התחייבויות הלווים בשנת 2006, ואולם יכול והתובע אמור היה לערב את הנתבע 3 במכלול ההליכים ולא להסתפק בהתראה אחת בודדה, ועליה לסמוך טענותיו על קיום חובת היידוע.

צירופם של כל אלה, קרי, ספק באשר להבנתו של הנתבע 3 אודות מהות ערבותו, ספק באשר להסברים אשר ניתנו לנתבע 3 בטרם החתימה על ידי נציגי התובע, ספק באשר למידת שליטתו של הנתבע 3 בשפה העברית בעת החתימה על כתב הערבות, וספק באשר למידה בה היה על התובע לערב את הנתבע בהליכי מימוש הנכס המשועבד, מצדיקים מתן רשות להתגונן בפני התובענה, בעילות אלה.

לגבי יתר טענות ההגנה, סבורני כי אין בהן ממש (לרבות שאלת מעמדו הנטען של הנתבע 3 כערב מוגן, או נושא מיצוי ההליכים), ואולם די באמור לעיל על מנת שלא לדחות את הבקשה למתן רשות להתגונן. לא מצאתי לנכון להתנות מתן הבקשה למתן רשות להתגונן בהפקדת עירבון, כאמור בסיכומי טענות התובע, שכן התניית רשות להתגונן בהפקדת עירבון סוייגה בפסיקת בתי המשפט, ונקבע כי יש להשתמש בסמכות זאת בשיקול דעת, כאשר סיכויי ההגנה הינם דחוקים עד מאוד, ותצהיר ההגנה "כמעט" שאינו מגלה הגנה (ראה לענין זה, א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10, עמ' 413, ע"א 219/65 דגני וקורנפלד נ' דגני, פ"ד יט (4) 149 וכן ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 757). מאחר ולא התרשמתי כי כך הם פני הדברים במקרה זה, לא מצאתי לנכון להתנות מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה.

לאור האמור אני מקבל את הבקשה, ומורה על העברת התובענה לפסים של סדר דין רגיל.