החלטה
(בקשת רשות להתגונן)
התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה בסדר דין מקוצר על סך 277,347 ₪. לפי הנטען בכתב התביעה פתחה הנתבעת 1 ביום 26.3.07 חשבון אצל התובע, ובאותו היום חתם הנתבע 2 על ערבות מתמדת לחשבון ללא הגבלה בסכום. בחודש אפריל 2007 חתמו הנתבעים 3 ו - 4 על כתב ערבות מוגבלת לחשבון הנתבעת 1 עד לסך 450,000 ₪. בחשבון הצטברה יתרת חובה ודרישות התובע לנתבעים לסלק את החוב לא נענו, ומכאן התביעה.
הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן שנתמכה בתצהירו של הנתבע 2 (להלן – הנתבע), ובה טענו כדלקמן: הם פנו לתובע לקבלת מסמכים הקשורים לחשבון ולאחר קבלתם יגישו בקשה מתוקנת לרשות להתגונן. למרות שלנתבעת 1 היה אשראי מאושר בגובה 300,000 ₪ חויב החשבון בריבית רבעונית בסך 4,708 ₪ בגין אשראי לא מאושר. בחשבון היה פק"מ בסך 700,000 ₪ שנפרע. הנתבעים 3, 4 הם ערבים מוגנים ועומדות להם טענות בהתאם לחוק הערבות. התובע מימש במסגרת הליכי כינוס נכסים מכונית שהיתה משועבדת לטובתו בסך 257,000 ₪ אותם יש להפחית מסכום התביעה. לפני הגשת התביעה העמיד התובע הלוואה שניתנה לנתבעת 1 למשך 8 שנים לפרעון מיידי וכך גדלה יתרת החובה בחשבון ב – 100%.
ביום 10.5.10 התקיים דיון בבקשה ושם הוסכם בין הצדדים כי התובע יעביר לב"כ הנתבעים דפי שני החשבונות (החשבון של הנתבע 2 וחשבון החברה) מיום פתיחתם, הלוואות שניתנו בשני החשבונות, ביטחונות, כתבי הערבות שנחתמו בשני החשבונות וכתבי קיזוז. בהחלטה בדיון נקבע כי אם לא יגיעו הצדדים להסדר לסילוק החוב, אזי בתוך 30 יום זמן יודיע ב"כ הנתבעים את עמדתו או יגיש בקשה מתוקנת. בקשה מתוקנת לא הוגשה אך ביום 12.7.10 הוגשה חוות דעת של מר דניאל פולישוק, בה נטען, בתמצית, כי: חסרים למומחה מסמכים לשם גיבוש סופי של חוות הדעת, ישנה זיקה בין החשבון נשוא תיק זה לבין חשבון פרטי נוסף של הנתבע 2, לנתבעת 1 נגרם נזק בסך 30,000 ₪ עקב העברת פקדונות בעת שהחשבון חרג ממסגרת האשראי, נגבו עמלות ביתר וכי כתוצאה מביטול פתאומי של מסגרות האשראי נגרם לנתבעת 1 נזק.
ביום 25.11.10 התקיים דיון לגופה של הבקשה ובה נחקר הנתבע 2 על תצהירו. לדבריו קיבל מהתובע חלק מהמסמכים ויכול להיות שקיבל את כל מה שדרש. הוא לא ידע לאן נזקפה תמורת מכירת הרכב שמומש בהליכי כינוס, אך הוצג לו דך חשבון המאשר כי התמורה נכנסה לחשבונו הפרטי. הוא לא פגש את המומחה אף פעם אלא רק אביו ובא כוחו נפגשו עימו.
תמצית ההלכות בענין רשות להתגונן, הינן כלדקמן: אשר לאופן עריכתה של בקשת הרשות להתגונן, הרי נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין חובתו של המבקש להיכבד ולהיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו ולא להסתפק בטענות כלליות וסתמיות. המבקש חייב להביא בתצהיר את כל אותן העובדות שהוא מבקש להוכיחן. נתבע המעלה טענת קיזוז חייב לפרט את הסכום הנתבע בתחומיה ולהציג במדוייק את מערכת הנתונים שעליהם היא נסמכת. טענה זו יש להעלות בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז אשר מצדיקה דיון לגופו או הענקת רשות להתגונן.
במסגרת סיכומי הצדדים העלה בא כוח הנתבעים טענות רבות שזכרן לא בא בתצהיר והדבר מהווה הרחבת חזית אסורה. את הטענות העובדתיות שהוחסרו בתצהיר אין להשלים על דרך של טיעון בעל פה, ולא אדרש להן.
אשר לנתבעים 3 ו – 4, הורי הנתבע 2, אלו לא צרפו כל תצהיר מטעמם ולא פירטו מדוע הם ערבים מוגנים, אלו הגנות מוקנות להם וכיוצא בזה. מעבר לכך, טענה זו נשמטת על נקלה שכן ערבותם היא עד לגובה של 450,000 ₪, בעוד שסעיף 19.1 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, קובע כי ערב מוגן הוא "ערב יחיד, שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאינו עולה על 60,000 שקלים חדשים". לא רק שהטענה ביחס לנתבעים אלו היא סתמית אלא שאין היא מעוגנת בדין, ודי בכך כדי לדחות אותה.
אשר לחיוב בגין ריבית רבעונית בגין אשראי לא מאושר, מדובר בטענה בלתי מפורטת. הנתבע אינו מפרט מה היתה מסגרת האשראי, מה שיעור הריבית למסגרת ומה שיעור הריבית לחריגה ממנה, ובעיקר, אינו מראה כיצד הגיע לסכום אליו הגיע המשקף לטענתו את סכום הריבית. לא ברור האם זו טענת קיזוז (וככזו, אינה מפורטת כלל).
הנתבע לא פירט ולא טען מדוע פרעון הפק"מ בסך 700,000 ₪ היה שלא כדין, ולא ניתן להבין מתצהירו מה תכליתה של טענתו ביחס לפיקדון. באשר לתמורת מכירת הרכב, אישר הנתבע 2, בהתאם לדף חשבון שהוצג לו, כי התמורה נפרעה לחשבונו הפרטי. נותרה יתרת חובה באותו חשבון, אשר לגביה הוגשה תביעה בתיק אחר. לענין זה התייחסתי במסגרת החלטה באותו התיק.
הנתבע אינו מפרט ומסביר את טענתו ביחס להעמדת ההלוואה לפרעון מיידי. לא פורט מדוע העמדת ההלוואה לפרעון מיידי אינה כדין, ומדוע לשיטתו פעל הבנק שלא כהלכה. הטענה כללית וחסרת פירוט.
באשר לחוות דעתו של המומחה: נפסק לא אחת כי חוות דעתו של מומחה לבדיקת חשבונות בנקים אינה עומדת בפני עצמה אלא צריכה להתבסס על המערכת החוזית הקיימת בין הצדדים. הבנק חופשי לחלוטין בבואו להחליט האם להעמיד אשראי ללקוחותיו, ואם כן, באיזו ריבית. אין חובה עליו לעשות כן. כל זמן שהבנק אינו מסתיר מהלקוח את שיעור הריבית בה הלקוח מחוייב, ואינו מבטיח לו הבטחות שווא, אין מקום שמומחה מטעמו של בעל דין, ואפילו לא בית המשפט, יכתיב בדיעבד לבנק מהי הריבית שהבנק צריך היה להסתפק בה (ראו תיק א' (שלום ת"א) 37006/05 - בנק מרכנתיל דיסקונט סניף יהודה נ' ש.י.ישר קבלנים 1989 בע"מ, תק-של 2006(4), 20812 , 20814 (2006). אין זה מתפקידו של בית המשפט לנהל את עסקיו של הבנק במקומו, ולקבוע מהי הריבית שהבנק צריך להסתפק בה. הבנק הוא גוף עסקי המתנהל למטרת רווח, והוא רשאי לקבוע באיזה מחיר הוא מוכר את מוצריו הפיננסיים, קרי, איזו ריבית הוא דורש בגין האשראי הבנקאי (ראו: א' (ת"א) 36365/06 בנק דיסקונט נ' שרנוע). הכלל הוא שהמומחה חייב להשתית את חוות דעתו על נתונים עובדתיים הנתמכים בתצהירו של הנתבע, ואין הוא יכול להניח הנחות מוצא שאין להן כל בסיס עובדתי. (ראו : ע"א (ירושלים) 2485/01 חממי מנשה נ' בנק לאומי לישראל תק-מח 2002(1), 11158 ,עמ' 11159).
מהשוואת חוות דעתו של המומחה אל האמור בתצהירו של הנתבע, ניכר כי חוות הדעת לא מבוססת על עובדות שהעלה הנתבע בתצהיר: טענת התניית שירות בשירות, חיוב עמלות ביתר, הפסקה פתאומית של האשראי, נזק שנגרם עקב העברת פיקדונות, קשר בין החשבונות. הנתבעים לא הגישו בקשה חדשה למתן רשות להתגונן שבה יכולים היו לשפר את עמדתם ולפרט את טענות ההגנה שלהם כנדרש, ובפרט שהיה להם פרק זמן ניכר לעשות כן בין הגשת חוות דעת המומחה לבין מועד הדיון בתיק, ובמיוחד, בית המשפט התיר להם לאחר הדיון הראשון להגיש בקשה מתוקנת ככל שיחפצו, ובכך יכלו להרחיב את החזית כאוות נפשם. זאת לא עשו הנתבעים, ואין חוות הדעת אמורה לבוא במקום תצהיר מטעמם.
לכך גם מתקשרת הטענה כי לנתבעים חסרו מסמכים לשם עריכת הגנתם כדבעי, והם מפנים לפירוט המסמכים שציין המומחה. בעניין זה קבעה ההלכה הפסוקה כי אין די בעצם הגשת בקשה גורפת לגילוי מסמכים, ויש לפרט לגבי כל מסמך ומסמך מדוע הוא נדרש באמת ובתמים לצורך בדיקת סכום התביעה.
עוד יש לציין כי לא הרי הליך גילוי המסמכים בתיק העיקרי, לאחר שניתנה לנתבע רשות להתגונן, כהרי הליך גילוי המסמכים במסגרת הליך של מתן רשות להתגונן. ההליך של גילוי מסמכים מוקדם בשלב בו טרם ניתנה רשות להגן, נועד בראש ובראשונה על מנת שהנתבע יוכל להבין כיצד חושב סכום התביעה נגדו, ואין הוא מהווה תחליף להליך גילוי מסמכים היה ותינתן רשות להגן. ראו בש"א (ת"א) 14218/03 בנק הפועלים בע"מ נ' עזבון המנוח הבי ז"ל, בה נקבע: "הפתרון שהציע השופט ד"ר לוין, ושהתקבל בפסיקת בית המשפט העליון לאחר מכן (ע"א 688/89 ע"א 688/89 הילולים [אריזה ושיווק] בע"מ נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מהי השופט מלץ; ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ. עירית חולון, פ"ד נג [1] 390 מפי השופטת שטרסברג כהן) איננו מקדים את הליך גילוי המסמכים ואיננו תחליף לו. גילוי מסמכים ועיון בהם נותרו הליכים שיידונו בקדם משפט ולאחר מתן רשות להתגונן. הנתבע אינו זכאי בשלב מוקדם זה שלפני בקשת רשות להתגונן אלא לקבל מסמכים מסוימים שיש בהם כדי להסביר את דרך חישוב סכום התביעה וכן מסמכים מיוחדים אחרים, שלכל אחד מהם על הנתבע לפרש את הרלבנטיות שלו ואת הצורך בו, ולשכנע את בית המשפט בקושי שהוא ניצב לפניו בבואו לבקש רשות להתגונן מבלי שהוא יכול לעיין באותו מסמך." כאמור לעיל, הנתבעים לא הגישו תצהיר נוסף שבו פירטו, אלו מסמכים דרושים להם, ובמה נפגעת הגנתם אם מסמכים אלו לא יהיו בידיהם; אין הליך גילוי המסמכים בשלב זה נועד על מנת שהנתבע יוכל לבחון אלו טענות הגנה יוכל לייצר לאחר עיון בהם. במקרה כזה, אין מניעה שהנתבע יגיש אח"כ תביעה כספית, אם הוא טוען לנזקים שנגרמו לו. אין הנתבעים יכולים להסתפק בהפניה לחוות דעתו של המומחה, ודין הטענה להדחות.
העולה מכל האמור לעיל הוא שהנתבעים לא עמדו בחובת הפירוט הנדרשת, כפי שנקבעה בהלכה הפסוקה, לשם קבלת רשות להגן, ולכן דין בקשתם להדחות. הנתבעים יישאו בהוצאות ההליך בסך 3,000 ₪. התובע יגיש פסיקתא לחתימת בית המשפט בתוך 7 ימים.
המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, ט"ז טבת תשע"א, 23 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.