תא"ק
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
4350-02-11
02/11/2011
|
בפני השופט:
הדס פלד
|
| - נגד - |
התובע:
רון ביצ'צו
|
הנתבע:
בנק לאומי לישראל בע"מ
|
|
החלטה
בקשת רשות להגן של המבקש, כנגד תובענה כספית ע"ס 221,912 ₪, אשר הוגשה נגדו בסדר דין מקוצר ע"י התובע- המשיב, בנק לאומי לישראל בע"מ, בשל יתרת חובה בחשבונו.
כתב התביעה
1.על פי הנטען, להבטחת הלוואות אותן נטל המבקש לצורך רכישת רכבים, חתם המבקש על שטרי משכון (נספחים א' לתביעה) להבטחת חובו למשיב.
2.המשיב העניק למבקש אשראי כספי.
3.המבקש הפר את התחייבויותיו כלפי הבנק, ונכון ליום 25.11.09, הסתכם חובו למשיב בחשבון הבנק בסך 318,225 ₪.
4.כנגד המבקש נפתחו שני תיקי הוצאה לפועל מכוח שטרי המשכון עליהם חתם כאמור. במסגרת תיקי ההוצל"פ, נמכר אחד הרכבים בסכום 113,000 ₪. לאחר הפחתת הוצאות הכינוס בגין המכר בסך 16,909 ₪, הופחת סך 96,090 ₪ מחוב הנתבע המצוין בסעיף 3 לעיל. הרכב הנוסף עומד להימכר. סכום המכירה יקוזז מסכום התביעה לאחר ביצוע המכירה.
הדיון
5.המבקש הגיש בקשת רשות להגן נשוא החלטה זו.
6.לאחר הגשת הבקשה, הגיש המשיב בקשה לסילוק על הסף של בקשת הרשות להגן מהטעם שהבקשה לא נתמכה בתצהיר, וכמו כן כי הבקשה סתמית ואינה מגלה עילת הגנה כלשהי ואף לא בדוחק.
7.המשיב בתגובתו לבקשה למחיקה על הסף, חזר על טענותיו בבקשה לרשות להגן.
8.במועד הדיון נחקר המבקש על תצהירו.
טענות המבקש
9.המבקש מאשר, כי נטל הלוואה אשר סכומה נכון ליום 24.12.09, הסתכם ב- 313,532 ₪.
10.סך התמורה בגין שני הרכבים שנמכרו בכינוס, מסתכמת לטענתו ב- 113,000 ש"ח + 89,000 ש"ח ומכאן שעל התובע להעמיד את סכום התביעה על סך 111,352 ₪ בלבד.
11.בתגובתו לבקשה למחיקה על הסף, הדגיש המבקש, כי גם לאחר תיקון סכום התביעה כאמור, עומדות לו טענות הגנה לפיהן התרשל המשיב בהליך מכירת כלי הרכב ומנע מהמבקש אפשרות למוכרם בסכום הגבוה מהסכום בו נמכרו במסגרת ההוצאה לפועל.
12. בסיכומיו, טען המבקש, כי במשך 12 חודשים עמד בתנאי התשלום בגין הרכבים. לטענתו, הסתכם הפיגור בהחזר ההלוואות ב- 2,000 ש"ח בלבד, ויכול היה למכור את הרכבים אילו לא נתפסו על ידי המשיב, בסכום הגבוה מהסכום בו נמכרו במסגרת ההוצאה לפועל. המבקש ציין, כי המשיב לא הפחית מסכום התביעה סך 30,000 ש"ח אותו שילם על חשבון ההלוואות. לטענתו מסתכם חובו למשיב בסך 50,000 ₪ בלבד.
דיון והכרעה
13.סיכום ההלכה לגבי רשות להגן הובאה בת.א. (ת"א) 14010/03 דינשטיין עידו נ' רב אילן רוני (פורסם בנבו), שם נאמר כי:
"תקנה 204 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן - התקנות) קובעת כדלהלן: "הוגש כתב תביעה כאמור בתקנה 203, לא יתגונן הנתבע אלא אם כן ביקש וקיבל רשות מאת בית המשפט או מאת הרשם". התקנות אינן קובעות הנחיות אימתי יש לתת רשות להתגונן ואימתי יש לסרב, אולם, מובן הוא, כי לא במהרה תוכרע תובענה בסדר דין מקוצר אך על פי כתב התביעה ונספחיו, מבלי לתת לנתבע כל רשות להתגונן. קיומו של הליך זה נועד למנוע דיון מיותר בתובענה, רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ד' בר אופיר "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה" (מהדורה שישית) בעמ' 123). די אם יראה הנתבע הגנה אפשרית ומשתמעת ולו בדוחק רב על מנת להצדיק את מתן הרשות להתגונן, אולם אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו (ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק מזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, 69-70). בשלב הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו מקפיד עם הנתבע וקיימת נטייה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מתגלה הגנה אפשרית, אפילו אם מדובר בהגנה דחוקה ואפילו דחוקה מאוד (ע"א 4657/99 דנטול בע"מ נ' GENDEX DENTAL, תק-מח 2001(2) 5859). בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן, די אם הנתבע מראה הגנה לכאורה. אין בודקים כיצד יצליח להוכיח את הגנתו ואין בודקים את טיב ראיותיו. אין בשלב הרשות להתגונן שקילת מהימנות או קביעת ממצאים (גורן, בעמ' 309-311 והאסמכתאות שם).