אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בנק לאומי לישראל בע"מ נ' קומבליס

בנק לאומי לישראל בע"מ נ' קומבליס

תאריך פרסום : 15/07/2012 | גרסת הדפסה
תא"ק
בית משפט השלום חיפה
42705-10-11
28/06/2012
בפני השופט:
אפרים צ'יזיק

- נגד -
התובע:
בנק לאומי לישראל בע"מ
הנתבע:
יואב קומבליס

החלטה

העניין שבפני, בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן בפני התובענה.

התובענה, תובענה כספית ע"ס 135,181 ש"ח, אשר הוגשה כנגד הנתבע בגין יתרת חוב בחשבון בנק אשר נוהל אצל התובע, על שמו של הנתבע. התובענה נסמכת, בין היתר, על הסכם להסדרת חוב מיום 24.2.2011. יש לציין כי בסעיף 3 לאותו הסכם (אשר כאמור, נכרת כשמונה חודשים לפני הגשתה של התובענה), אישר הנתבע את יתרות החוב שהיו נכונות לאותו מועד, וויתר על כל טענה ודרישה אשר היתה לו, ככל שהיתה לו, עד לאותו מועד.

הנתבע הגיש בקשה למתן רשות להתגונן, וטען כי הריבית בה מבקש התובע לחייבו, נוגדת את הוראות חוק הריבית התשי"ז 1957, ובנוסף הכחיש את הסכום הנתבע, וטען כי הסכום כאמור מורכב מעמלות וריביות אשר חוייבו בניגוד למוסכם בין הצדדים. כמו כן טען כי התביעה אינה מפורטת דיה, ולא הובהר כיצד חושב הסכום הנתבע.

בין לבין, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה דיונית, כי החלטה בבקשה למתן רשות להתגונן, תינתן ללא קיום דיון, ועל בסיס טענות הצדדים בכתב.

התובע השיב לבקשה למתן רשות להתגונן, ולעמדתו הבקשה למתן רשות להתגונן הינה סתמית וכללית, באופן אשר אינו עונה על רמת הפירוט הנדרשת מבקשה למתן רשות להתגונן.

מעבר לאמירה כללית זאת, משיב התובע, כי חוק הריבית וצו הריבית, אינם חלים על אשראי שאינו צמוד, ובמקרה דנן, כעולה ממסמכי ההלוואה, מדובר באשראי הנושא ריבית משתנה, ולא אשראי הנושא הפרשי הצמדה, ולפיכך ממילא אין צו הריבית או חוק הריבית (מכוחו נחקק הצו), מחיל כל חובה על התובע; ולא רק זאת, אלא שהלכה למעשה, שיעור הריבית המתואמת הנדרש מאת הנתבע כעת, ממילא נמוך מהשיעור המירבי שבצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי) תש"ל 1970, אשר נחקק מכוחו של חוק הריבית.

עוד מוסיף התובע ומשיב, כי ההסכם אשר נכרת בין הצדדים (ומבלי להתעלם מכך כי הנתבע הינו עו"ד במקצועו, וחזקה כי הבין וידע את מהות ומשמעות חתימתו ע"ג ההסכם), כולל בחובו ויתור על טענות אלו ממש, ויוצא כי הנתבע טוען כעת טענות אשר ממילא ויתר על העלאתן.

במענה לאמור, טען הנתבע, כי "לאורך השנים חויב המבקש בגין הלוואות מסוגים שונים, צמודות ושאינן צמודות...טענותיו של המבקש אינן מופנות רק כלפי הריביות והעמלות אשר נגבו ממנו בחשבון הבנק לאורך שנות פעילות החשבון".

אקדים ואציין, כי התשובה כאמור, נראית תמוהה קמעא, שכן על פי כתב התביעה, ומסמכי פתיחת החשבון, החשבון נפתח רק בחודש אפריל 2009, כאשר פחות משנתיים לאחר פתיחת החשבון, נצברה יתרת חוב אשר בעטייה נכרת הסכם הפשרה; והאמירה כי "ברבות השנים נגבו עמלות וריביות", כאשר חשבון הבנק התנהל באופן לא מוסדר זמן קצר מאוד לאחר פתיחתו, מלמדת על העלאת טענה סתמית וכוללנית, אשר אין בה דבר וחצי דבר.

בכל הנוגע להכחשת הסכום הנתבע והטענה הנוגעת לריביות אשר נגבו עד למועד כריתת הסכם הפשרה, דין הטענה להידחות. הנתבע ויתר על הטענות הללו, בעצם כריתת הסכם הפשרה, וחזקה על הנתבע, כעו"ד מיומן, כי הבין את משמעות ומהות הויתור על העלאת הטענות כבר באותו מועד. ההתנערות מההסכמה החוזית (כאשר ההסכמה החוזית מהווה בסיס רחב מאוד לתובענה, רחב בהרבה מדפי חשבון בנק המוגשים באופן כללי), נוגדת את המוסכם בין הצדדים – כאשר הנתבע זכה ליהנות מקבלת אשראי על בסיס אותו ויתור, ומנע נקיטת הליך משפטי כנגדו כבר באותה העת, על בסיס אותו ויתור.

הנתבע, אם כן, מנסה ליהנות מדובשו של הסכם הפשרה (קרי, דחיית ההליך המשפטי והעמדת אשראי מחודש), אך סולד הוא מעוקצו (קרי, אישור יתרת החוב וויתור על טענות בנוגע לקורות בחשבון הבנק עד לאותו מועד).

אפנה את הצדדים לסעיף 3 להסכם מיום 24.2.2011, ואביאו בשלמות:

"החייב מצהיר ומאשר בזאת כי יתרות החוב המפורטות בסעיף 2 להסכם זה הינן נכונות ומדויקות וכי אין לו ולא יהיו לו טענות ו/או דרישות ו/או תביעות כלשהן כלפי הבנק בכל הקשור ליתרות חוב אלו ולפעילות החשבון עד כה (לרבות בכל הקשור בפעולות השונות שבוצעו בחשבון, לריביות בהן חויב החשבון, לחיובים השונים בהם חויב החשבון, לאשראין ו/או להלוואות שהועמדו לחייב בחשבון וליתרות החוב שהצטברו בחשבון עד כה)."

אם כן, הסעיף מנוסח באופן הנרחב ביותר, דבר דבור על אופניו, וסבורני כי יתרת חוב הנובעת במישרין מיתרת חוב בה הודה הנתבע באופן כה ברור ובולט לעין, לא יכולה להיות חשופה להכחשה גורפת, כללית וסתמית. כך הם הדברים אף לגבי הריביות עד לאותו המועד ממש, ואין חולק כי אף הריבית מאותו מועד ואילך, מוסדרת אף היא באותו מסמך, ממנו מנסה הנתבע להתנער.

את בקשת המבקש ליתן לו רשות להתגונן יש לבחון לאור ההלכות שנקבעו לעניין הליכי סדר דין מקוצר. על פי הלכות אלו, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).

כמו כן נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, מבקש הרשות להגן נדרש להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון נג(1) 390, 400).

כזכור, בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. "

על המבקש רשות להתגונן להראות בתצהירו תשתית עובדתית מלאה לכל אחת מטענותיו, שהרי לימים ישמש הוא, ורק הוא, כתב הגנה בתיק (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ מב(1) 721).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ