בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חסן

פסק דין

1. בפניי תביעה כספית על סך 172,046 ₪ שהגיש התובע, בנק לאומי לישראל בע"מ סניף קריית חיים 899 (להלן: "הבנק") נגד הנתבע לתשלום יתרת חובו בחשבון מס' 32379/58 שניהל אצל הבנק (להלן: "החשבון").

לתביעה ולתצהיר מטעמו צירף הבנק, בין היתר, העתקים של דפי החשבון ושל הסכם התנאים לניהול חשבון.

2.במסגרת הליכי הרשות להגן ונוכח טענות הנתבע שלא העלה למעשה כל טענת הגנה ביחס לחוב בחשבון העו"ש בסך כולל של 53,677 ₪ (זאת להבדיל מטענותיו לעניין הלוואות שקיבל במסגרת החשבון כפי שיובהר בהמשך) ניתן נגדו ביום 12/03/12 פסק דין חלקי על הסכום הנ"ל, בתוספת ריבית בנקאית בשיעור 17.65% לשנה (להלן: "פסק הדין החלקי").

פסק דין זה אפוא מתייחס ליתרת סכום התביעה אשר נותר שנוי במחלוקת.

3.בעניין זה טוען הנתבע, כי עסקינן בשתי הלוואות שהועמדו בחשבון; האחת על סך 50,000 ₪ בה מודה הנתבע, אם כי לטענתו טרם הגיע מועד פירעונה המלא, והשנייה על סך 80,000 ₪, לגביה טוען כי לא חתם על כל מסמך ו/או הסכם לצורך נטילתה וכאשר הבנק לא צירף כל מסמך מהותי בנוגע לה.

4.בכגון דא טוען הבנק, כי בכל הנוגע להלוואה הראשונה עסקינן בטענה תמוהה, שעה שאמנם נפרעו תשלומים ראשונים על חשבון ההלוואה, אולם מחודש אוקטובר 2011 ההלוואה אינה נפרעת, דבר המקים לבנק את הזכות לדרוש פירעונה המידי.

באשר להלוואה השנייה נטען, כי הנתבע בחוסר תום לב נתלה בעובדה כי מסמכי ההלוואה לא אותרו, אולם אין בכך כדי לאיין את העובדה כי ההלוואה הועמדה לרשותו בחשבון, כשבמקביל משך מחשבונו סך של 65,000 ₪ באותו יום של העמדת ההלוואה, כשהוא חותם על טופס ביצוע פעולת המשיכה, שצורף לתצהיר הבנק.

5.לאחר שתצהירי העדות הראשית של הבנק והנתבע הונחו בפניי, הסכימו הצדדים למתן פסק דין ללא חקירת המצהירים ולאחר הגשת סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

6.לאחר שעיינתי בתצהירי הצדדים על צרופותיהם, בכתבי הטענות ובסיכומים ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, מצאתי לקבל את התביעה במלואה ולחייב את הנתבע ביתרת סכום החוב נשוא החשבון, הכל כפי שיפורט להלן.

7.בכל הנוגע להלוואה הראשונה, אין חולק כי זו ניטלה על ידי הנתבע, שתחילה פרע את התשלומים בגינה, אך בהמשך (החל מחודש 10/11) הפסיק לעשות זאת. פיגור זה של הנתבע גורר אחריו, על פי הסכם תנאי ניהול החשבון, זכות לבנק לדרוש את פירעונה המיידי והמלא של ההלוואה (ראה סעיף 14 להסכם, נספח ת/1 לתצהיר הבנק).

טענת הנתבע כי טרם הגיע מועד פירעונה המלא של ההלוואה, היא אפוא טענה סתמית, שכן עם הפיגור בהחזר, אין נפקא מינה ללוח הסילוקין שנקבע עם נטילת ההלוואה. הוא הדין בנוגע לטענה בסיכומים כאילו היה על הבנק לפנות אליו ולתת לו הזדמנות "נאותה וסבירה" שיסדיר את העניין. מדובר בטענה בעלמא שלא היה לה זכר בתצהיר, על כל המשתמע מכך, ואשר לא הובאה בגינה ולו ראשית ראיה.

8.יתרה מכך, אם כוונת הנתבע לטעון לחוסר תום לב מצידו של הבנק שעמד על זכותו לפירעון מלוא ההלוואה, הרי שטענה זו דינה להידחות מכל וכל.

בכגון דא, אין לו אלא להצטרף להפניה שבסיכומי הבנק לע"א 158/80 מנחם שלום נ' מנחם מוטה ואח', ל"ו (4) 793, שם מציין כב' השופט שמגר (מ"מ הנשיא כתוארו אז) כי "עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים... אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום-לב".

מכאן, שאין כל פגם בדרישתו של הבנק מהנתבע לפירעון מלוא ההלוואה, ובהעדר הגנה מצידו של הנתבע, אין מנוס מקבלת התביעה בגינה.

9.באשר להלוואה השנייה, מתמקדת טענת הנתבע כאמור בכך שלא חתם על מסמכי הלוואה כלשהם וכי הבנק לא צירף מסמכים אלה או כל מסמך מהותי אחר בעניינה של אותה הלוואה.

בשים לב למכלול הראיות שהונחו בפניי מצאתי לדחות את טענות הנתבע ולקבוע כי אין באי צירוף מסמכי ההלוואה כדי לסייע בידי הנתבע או כדי להביא להפטרו ממנה.

10.עיון בדפי החשבון שצירף הבנק מגלה כי לחשבונו של הנתבע הועמד סכום ההלוואה (80,000 ₪) וכי באותו יום נמשכו מהחשבון סך של 65,000 ₪ כנגד חתימה על טופס ביצוע פעולת המשיכה (נספח ת/4 לתצהיר הבנק).

צירוף דפי החשבון יש בו כדי להעביר לשכמו של הנתבע את נטל ההוכחה להראות כי סכומים אלה לא הופקדו בחשבונו ולא נמשכו על ידו. בכגון דא, אין די בטענה סתמית כי לא חתם על טופס המשיכה או כי הוחתם "על דברים שלא היו". טענות אלה הן הרחבת חזית אסורה ומשכך דינן להידחות, אך גם לגופן לא הובאה כל ראיה או הוכחה מצידו של הנתבע לנטען. ודוק, על פי הסכם תנאי ניהול החשבון, הרי שמסמכי הבנק ודפי החשבון מהווים ראיה לתוכנם.