בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ביטון

החלטה

העניין שבפני, בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהיעדר הגנה, ביום 1.11.2012.

לטענת הנתבע, בנוגע לפסק הדין קמה עילת ביטול הן מחובת הצדק, והן חובת ביטול לפי שיקול דעת בית המשפט.

לגבי עילת הביטול הראשונה, טוען הנתבע כי לא קיבל העתק מכתב התביעה, וכי נודע לו על פסק הדין רק לאחר שניתן; לאחר שצילם את תיק בית המשפט, קיבל לידיו הנתבע העתק מאישור המסירה, לגביו טען כי החתימה דומה לחתימתה של אמו, ואפילו אם נתקבל כתב התביעה אצל אמו, הרי שהיא לא מסרה לו אודות כתב התביעה.

יתר על כן, טען הנתבע כי אין מדובר במסירה ל"בן משפחתו המתגורר עמו", ולפיכך אין מדובר במסירה כדין.

עוד טען הנתבע לגבי כשרותו של אישור המסירה, שכן העתק אישור המסירה אשר צורף לבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, שונה שוני מהותי מאישור המסירה אשר נשלח אליו בפקסימיליה מאת משרד ב"כ התובע.

אדון בטענות כסדרן;

במסגרת הדיון אשר נערך בפני, התייצב מבצע המסירה, מר אבי טייב, החתום על התצהיר מטעם התובע. מבצע המסירה ציין, כי בתחילה הגיע לכתובתו הרשומה של הנתבע במשרד הפנים (רח' תדהר במגדל העמק), ולאחר שנתברר כי מדובר בכתובת שאינה עדכנית, פנה לברר אודות מקום מגוריו של הנתבע, והגיע לכתובת אמו של הנתבע, ברח' הכלנית. לדבריו של מבצע המסירה אמו של הנתבע ציינה כי הוא מתגורר עמה, והיא חתמה על אישור המסירה בפניו.

מקבלת המסירה של כתב התביעה, מסרה תצהיר מטעמה ונחקרה בפני בית המשפט. המצהירה לא זכרה כמעט דבר, ובעיקר נמנעה מלענות על השאלות הלא רבות אשר נשאלה. המצהירה לא זכרה אם חתמה על אישור המסירה, לא זכרה מתי דיברה עם הנתבע על קלת כתב התביעה, לא זכרה מתי הנתבע בא ונטל המסמכים לידיו, לא ידעה להסיר מונחים אשר נכללו בתצהיר מטעמה, ואת דבריה סיימה ב"אני לא יודעת שום דבר". יחד עם זאת, המצהירה אישרה כי חתימתה דומה לחתימה ע"ג אישור המסירה, ואף זכרה שפגשה בשליח במסגרת ביצוע המסירה.

במסגרת סיכומי טענות הנתבע, מציין בא כוחו של הנתבע, בהגינותו, "לא באנו לבית המשפט בכפיים לא נקיות. התצהירים מדברים בעד עצמם. הגברת לא הצהירה ולא ציינה ואמרה שלא קיבלה והחתימה לא שלה". משמע, בחצי פה, מאשר הנתבע ומאשרת המצהירה, כי אותה חתימה אכן נחתמה על ידי המצהירה;

באותו שלב שינה הנתבע את טיעוניו, וניסה לטעון כי אותה מסירה ואותה חתימה נוגעות למסירת פסק הדין ולא למסירת כתב התביעה; יחד עם זאת, אותו מסמך לגביו הועלתה הטענה, נסרק לתיק בית המשפט עוד בטרם ניתן פסק הדין, לא כל שכן בטרם נמסר פסק הדין, ולפיכך ברור כי מדובר בטיעון שלא יכול להתקיים מן הבחינה העובדתית.

בנוגע לשאלת הכתובת, מבצע המסירה הבהיר שבכתובת הרשומה של הנתבע (רח' תדהר), מדובר היה בכתובת שאינה עדכנית. הנתבע נשאל בהקשר זה במסגרת חקירתו (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 8.4.2013 שורה 14), והציג את תעודת הזהות שלו, שם רשומה כתובת שאינה עדכנית מזה כשלוש שנים – ולפיכך כאשר בוצעה המסירה לאמו של הנתבע אשר לפי הנטען בדברי מבצע המסירה, הנ"ל אישרה שהנתבע התגורר עמה באותה העת – הרי שלא נפל פגם בביצוע המסירה, פגם המהווה פגיעה אנושה בעיקרי הצדק, אשר מחייבת ביטול פסק הדין מבלי להתחשב כלל בטענות ההגנה.

למעלה מן הנדרש, אוסיף כי הפער והשוני שבין שני אישורי המסירה אשר הוצגו, לא נוגע ל"פיברוק" ראיות או לזיופן, ומדובר בשינוי באינו מהותי ולגישתי אינו מעלה או מוריד בהקשר זה. בין אם נכתבה התוספת של הכתובת בה בוצעה המסירה מאוחר יותר (וככל הנראה צילום אישור המסירה לפני התוספת נשלח בפקסימיליה לב"כ הנתבע) ובין אם לאו, הרי שהמסמך המהותי בהקשר זה הינו תצהירו של מבצע המסירה, המפרט את נסיבות המסירה, ומדובר, אם בכלל, בפגם של מה בכך. הנתבע מנסה לעשות בשוני מינורי ולא משמעותי זה קרדום לחפור בו, ואולם איני סבור כי יש לכך כל משמעות שהיא.

הואיל וכלל יסוד בהליך השיפוטי התקין, קובע כי יש ליתן לנתבע את יומו בביהמ"ש, ככל שניתן היה פסק דין אשר נפל בנתינתו פגם, לא היו נבחנות טענות ההגנה. ראה לענין זה, מ. קשת, "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מה' 15, עמ' 1213, וכן ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח' 395. לאור כל האמור לעיל, סבורני כי אין הצדקה לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, אלא יש לבחון האם לנתבע ישנה הגנה אפשרית בפני התובענה.

להבדיל, בימ"ש מאבחן בין פסק דין אשר ניתן על פי צד אחד שלא כהלכה, לבין פסק דין אשר ניתן כהלכה (ראה ע"א 5000/92 בן ציון נ' גורני ואח', פ"ד מח (1) 830), ובמסגרת זאת, רשאי לבטל ביהמ"ש את פסק הדין, לפי שיקול דעתו.

במסגרת זאת, נשאלות שתי שאלות: מהי סיבת המחדל, ומהם סיכויי ההגנה. אוסיף ואציין, כי על פי פסיקת בתי המשפט, קיימים יחסי גומלין בין שני שיקולים אלו – וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר, כך קטן המשקל שיש לייחס לאחר (ראה לענין זה, ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז (4) 133).

במסגרת הפעלת אותו שיקול דעת, על הנתבע לפרט טעמי הגנתו, שכן השיקול המהותי בעת שמבוקש ביטולו של פסק דין, הינו סיכויי ההגנה, שכן אין טעם, תועלת או הצדקה, לביטול פסק דין, כשאין תוחלת לטענות ההגנה (וכל עוד לא נפל פגם בהליכי במסגרתם ניתן פסק הדין). ראה לענין זה, ע"א 422/63 חצרוני נ' מחמוד עבד אל חי, פ"ד יח (1) 67.

סיבת המחדל, בהקשר זה, יכול ומקורה בשגגה, ויכול ומקורה באי הבנה; אין מדובר בזלזול בהליכי משפט, ואין מדובר בהתעלמות מופגנת מההליך השיפוטי, ולפיכך, משקל היתר אשר יש ליתן בהקשר זה, הינו לטענות ההגנה אשר הועלו על ידי הנתבע – וככל שיהא בהן הגנה אפשרית בפני התובענה, הרי שיש הצדקה לביטול פסק הדין.

בכל הנוגע לטענות ההגנה של הנתבע, הוא הודה כי אכן נטל הלוואות מאת התובע (לדבריו, לצורך כיסוי התחייבות עסקית אחרת שהית הול ולאחיו כלפי התובע), ואולם הוא לא חרג ממסגרת האשראי המאושרת שהיתה לו בחשבון הבנק, ולא הפר את ההסכמות שהיו לו עם התובע, ולפיכך לא היה כל מקום לתבוע אותו.

לתמיכה בטענותיו הגיש הנתבע דף "תנועות בחשבון" וכן "דף חשבון הלוואה" מיום 2.11.2012 (נספח מב/1). התובע צירף בהקשר זה דפי חשבון מפורטים מיום 31.10.2011 ועד 22.11.2012 (נספח 7 לתגובת התובע).