בנק הפועלים סניף רעננה נ' שרון יורם ואח'

החלטה

לפני בקשת הנאמנת בפש"ר של יורם שרון, עו"ד ליאן סנדלר (להלן: "הנאמנת"), להתיר לה להגיש תביעה נגד מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל").

נשוא התביעה הינו הסכם שבין החייב לבין המינהל מיום 15.11.01. בהתאם להסכם, אמור החייב לוותר על זכויות החכירה בקרקע חקלאית בשטח של כ-2,028 מ"ר, ותמורתן לקבל קרקע לבניית שתי יחידות דיור צמודות קרקע ברעננה (להלן: "ההסכם"). לעמדת הנאמנת, הפר המינהל את ההסכם, שכן הוא לא העביר לחייב את הזכויות בקרקע לפי ההסכם, ואף לא פיצוי. משכך, מבקשת הנאמנת להתיר לה להגיש תביעה נגד המינהל לאכיפת ההסכם, והכל בהתאם לתנאים שבהסכם.

בבקשה מפרטת הנאמנת, כי כנגד החייב הוגשו מספר תביעות חוב, כאשר הגדולות שבהן הן של רשות המסים, בגין יתרת המסים שהחייב מחויב בהם לפי ההסכם, זאת לאחר שהמדינה כבר מימשה נכס אחר של החייב בכדי לגבות את המסים מהעסקה. תביעת חוב נוספת היא של צד ג' שרכשה מהחייב חלק מהקרקע.

בהתאם להחלטת כב' השופטת אלשיך הועברה הבקשה לתגובת המינהל. האחרון חולק על גרסת המנהלת המיוחדת. המינהל טוען, בין היתר, שהחייב לא עמד בתנאי ההסכם, ומשכך זכותו לקבלת פיצוי בטלה. בנוסף נטען שבין לבין, השתנו החלטות מועצת המינהל שאיפשרו את ביצוע העסקה והחייב, לעמדת המינהל, לא עומד בגדר הוראות המעבר של ההחלטות.

הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים, אך לאחר שכתבי הטענות הובאו לעיוני, עולה, כי ניתן להכריע בה על יסוד כתבי הטענות ללא צורך בקיום דיון.

עיינתי בכתבי הטענות, לרבות בעמדת הכנ"ר המפורטת, התומכת בעמדת הנאמנת.

השאלה לה נדרש בית המשפט של חדלות הפירעון בבקשה דנן, היא למתן אישור לבעל תפקיד להתיר לו להגיש תביעה נגד צד ג'. משכך, אין זה מתפקידו של בית המשפט של חדלות פירעון להיכנס לפני ולפנים המחלוקת שבין בעל התפקיד לבין הנתבע שנגדו מבוקש האישור להגשת התביעה. תפקידו של בית המשפט מצומצם לברר האם קיימת בידי בעל התפקיד, בשם החייב, עילה מספקת כדי לנקוט בהליך המבוקש. בהקשר זה אפנה לפש"ר (ת"א) 590/97 (בש"א 26776/00) ארז נ' וולובסקי [פורסם בנבו, 18.3.2001]) (להלן: "עניין וולובסקי"). אוסיף שבמסגרת הבקשה, אין בידי בית המשפט של חדלות הפירעון את הכלים והיכולת לבסס הכרעה באשר לסיכויי התביעה, וגם אין זה ראוי שתיקבע החלטה לגופם של דברים ועל מנת שזו לא תכבול את הערכאה המבררת. כל שנדרש בית המשפט הוא לראות אם על פני הדברים, אין מדובר בתביעה מופרכת, וכי יש סיכוי לכאורה לקבלתה. זאת, על מנת שלא להכביד על קופת הנשייה בהוצאות.

אוסיף, כי גם מעמדו של הנתבע הפוטנציאלי במסגרת הבקשה להגיש תביעה נגדו הוא שולי, אם בכלל, ודוק. ברי, כי אותו נתבע ינסה לשכנע את בית המשפט שאין להתיר הגשת תביעה נגדו על יסוד טענות כאלה ואחרות, וכפי שכבר נקבע בעניין וולובסקי. אפנה בהקשר זה לדברי בית המשפט (כב' השופטת אלשיך), בפש"ר (ת"א) 1216/06 (בש"א 17685/06) עו"ד רונן מטרי ועו"ד פגי שרון בתפקידם כמנהלים מיוחדים של חברת איי.אם.אם. סוכנות לביטוח (1998) בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו, 5.2.2007]):

"ההלכה הפסוקה הינה אכן חד-משמעית: לנתבע פוטנציאלי אין כל מעמד בהליכים מקדמיים בהם מבקש מפרק (או בעל תפקיד אחר), כי בית המשפט של פירוק יאשר לו להגיש תביעה בערכאה חיצונית (להבדיל מהגשת "בקשה למתן הוראות" כנגד צד ג'). לא זאת אלא אף זאת: הלכה זו אינה משתנה, אף כאשר טוען הנתבע הפוטנציאלי כי יש לו טענות סף רבות כנגד התביעה העתידית: אף טענות אלו, דינן בדרך-כלל להידון במסגרת התביעה עצמה, ולא בשלב המקדמי של אישור התביעה (לעניין זה ראה פש"ר 590/97 בש"א 26776/00 ארז נ' וולובסקי). הטעמים העיקריים להלכה זו הינם שני אלו:

ראשית, חלה המושכלה כי אין ליתן לנתבע יתרון דיוני, אך ורק משום שיריבו נתון בפירוק (דבר המקשה מניה וביה על הגשת תביעות). כשם שלנתבע שמולו עומד תובע סולבנטי אין רשות להתערב בהליכים פנימיים שמקיים התובע טרם הגשת התביעה, כך צריך להיות הדין אף בפירוק: מקום בו בית המשפט של חדלות פרעון אינו דן בתביעה בעצמו, אלא אך בודק עם המפרקים והכונס הרשמי את מאזן הסיכון והסיכוי בתביעה אפשרית, אין הנתבע רשאי להתערב ולפתוח "חזית מקדמית נוספת" כנגד המפרקים.

שנית: מתן היתר לנתבע להתערב בהליך המקדמי יביא לא פעם למצב בו יערך למעשה כפל-דיונים, כאשר הנתבע יעלה טיעוני הגנה וטיעוני סף שמקומם להתברר במסגרת התביעה עצמה, ולאחר מכן, אם תדחה עמדתו וינתן בכל-זאת אישור להגשת התביעה, ישוב ויעלה אותם במסגרת הגנתו במסגרת ההליך העיקרי".

מן הכלל אל הפרט:

עיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, ונתתי דעתי לכלל טענות הצדדים, ויישמתי על אלה את ההלכות דלעיל. על פני הדברים, ומבלי שיהיה באמור כדי להביע מסמרות, אזי סבורני שיש להיעתר לבקשה. עסקינן במחלוקת בין צדדים על יסוד התקשרות חוזית, אשר נטען, כי הופרה על ידי המינהל, כאשר אין חולק על עצם ההסכם שבין הצדדים, ועל כך שהחייב לא קיבל תמורה כנגד הוויתור על זכויות החכירה שלו. לכך יש להוסיף את העובדה שהחייב גם שילם מסים בגין העסקה, הגם שאלה לא שולמו במלואם. משכך, יש יסוד להגשת התביעה, ואף זאת אומר בזהירות הראויה.

לפיכך, ניתן בזאת היתר לנאמנת להגיש תביעה לסעדים המתאימים לבית המשפט המוסמך.

הדיון שנקבע במעמד הצדדים מתייתר.

ניתנה היום, י"א כסלו תשע"ד, 14 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.