בנק הפועלים נ' חלייחל ואח'

החלטה

העניין שבפני, בקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן בפני התובענה.

התובענה הינה תובענה כספית ע"ס 97,598 ₪, בגין יתרת חוב בלתי מסולקת אשר נותרה בחשבון בנק אשר נוהל על שם הנתבעת 1 בסניף קרית חיים מע'.

הנתבעים 2-3 הינם מי שערבו להתחייבות הנתבעת 1 (שהנה ביתם), במסגרת הלוואה ע"ס 107,000 ₪ אשר הוענקה לנתבעת מס' 1, ובהתאם להוראות חוק הערבות, הינם ערבים יחידים (ולא מוגנים) ובהתאם ננקט ההליך כנגדם יחד עם נקיטת ההליך כנגד הנתבעת 1.

הנתבעת 1 הגישה בקשה למתן רשות להתגונן, ובמסגרת זאת הנתבעת 1 גוללה את מצבה האישי והכלכלי בהרחבה (איני נדרש לנתונים אלה, שאין להם רלוונטיות בשלב דיוני זה, אלא אך ורק לטענות המופנות כלפי החיוב או כלפי זכותו של התובע לנקוט בהליך), אולם בפועל הודתה בכך כי פנתה ונטלה את ההלוואה - אותה הלוואה אשר יתרתה נתבעת כעת - מאת התובע (זאת, החל מהשורה העשירית לסעיף ה' לבקשתה).

באותו חלק של בקשתה של הנתבעת 1, מודה היא כי לא עמדה בדייקנות בהסכם ההלוואה, וכאשר נצטבר פיגור מודה היא כי לא הצליחה לעמוד בסילוק הפיגורים.

הנתבעת הכבירה בפרטים נוספים אודות שיחות, פניות ומגעים אשר ניהלה מול התובע ונציגיו, לרבות הצעותיה להסדר – ואולם אבהיר פעם נוספת, אלו אינם נתונים הגורעים מקיומו של חיוב, או מיועדים להביא להפחתה בחיוב.

לגבי החיוב עצמו, למעט העלאת טענות בעלמא, חזרה על טענות לא רלוונטיות, והפניית האשמות לא מבוססות ושאינן נתמכות בכל תחשיב שהוא, אין בבקשה דבר וחצי דבר. הנתבעת 1 מודה בנטילת ההלוואה, וברי כי נטילת הלוואה מבנק נושאת ריבית (והרי הנתבעת 1 הינה עו"ד במקצועה), ואולם אינה מציבה כל תחשיב לריבית הנכונה אשר לדעתה אמורה הייתה לשלם; הנתבעת 1 עוסקת בשאלת שינוי שערי הריבית וטענות דומות, אולם ההלוואה אשר ניתנה לה הייתה הלוואה בריבית שנתית קבועה בשיעור 10%, כך שברור שהטענה אינה רלוונטית; הנתבעת טוענת כי שולם סך כ- 30,000 ₪ מול הלוואה ע"ס 107,000 ₪, ואולם היא מתעלמת מהריבית החלה בגין ההלוואה; הנתבעת 1 טוענת כי התובע הפר את חובת הגילוי שלו בנוגע לתנאי ההלוואה, ואולם עיון בהסכם ההלוואה מעלה כי ההיפך המוחלט הינו הנכון, שכן כל הפרטים הרלוונטיים (תקופת ההלוואה, סכום ההלוואה, שיעור הריבית הקבועה) מפורטים במסמך אשר נחתם על ידי הנתבעת 1;

את בקשת המבקשת ליתן לה רשות להתגונן יש לבחון לאור ההלכות שנקבעו לעניין הליכי סדר דין מקוצר. על פי הלכות אלו, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).

כמו כן נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, מבקש הרשות להגן נדרש להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון נג(1) 390, 400).

כזכור, בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. "

על המבקש רשות להתגונן להראות בתצהירו תשתית עובדתית מלאה לכל אחת מטענותיו, שהרי לימים ישמש הוא, ורק הוא, כתב הגנה בתיק (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ מב(1) 721).

בע"א 2242/10 מ. ציג בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ניתן ביום 21/12/2011 [פורסם במאגר "נבו"] חזר לאחרונה בית המשפט העליון ואישר את ההלכה בעניין זה, וקבע כי: "...המבקש רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר אינו רשאי להסתפק בטענות כלליות בתצהירו, ועליו לציין את פרטי העובדות שעליהן מבוססות טענות ההגנה שלו. זאת בהתאם לכלל שעל המבקש רשות להתגונן להתכבד ולפרט את מהות הגנתו"

ובמקרה דנן, למרות שהנתבעת 1 עטפה את הבקשה בנתונים רבים שאין להם רלוונטיות, הבקשה אינה מכילה ולו טענת הגנה אחת, אשר ניתן לראות בה כמצדיקה מתן רשות להתגונן. הנתבעת 1 מפריחה סיסמאות רבות מספור, על גבי בקשה רחבת היקף, אולם אינה טוענת דבר, למעט טענות בעלמא או טענות הנוגדות את המסמכים אשר עליהם חתמה.

ויובהר ביתר שאת: לנתבעת 1 היה חוב לבנק בשיעור 107,000 ₪, כאשר התובע הסכים להלוות לה את הסך הנ"ל ולפרוס את חובה; אם לא הייתה חותמת על הלוואת הסדר (מטרת ההלוואה מפורטת בהסכם ההלוואה עליו חתומה הנתבעת), הרי שאותה יתרת חובה, הייתה עומדת כנגדה ממילא, גם ללא חתימה על הסכם ההלוואה – על אחת כמה וכמה כאשר התובע הסכים לפרוס את החוב, אולם הנתבעת 1 לא עמדה בתשלום לשיעורין – והיא אף מודה בכך בפה מלא.

אין באמור כדי לשמש הגנה בפני התובענה, ודינה של בקשת הנתבעת 1 למתן רשות להתגונן – להידחות.

בכל הנוגע לנתבעים 2-3, הרי שהם טענו ראשית כי על התובע היה למצות הליכים ובטוחות אחרים בטרם נקיטת הליך כנגדם; כי התובע לא הודיע להם על שינויי שער הריבית; וכי התובע הפר את חובתו עת שלא ניתן להם הסבר ממצה בטרם החתימה על מסמכי ההלוואה, במסגרתם ניתנה ערבותם להחזרת ההלוואה.

אציין כי הנתבעים חתומים על "כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה", כאשר על גבי אותו מסמך נרשמה מטרת ההלוואה, סכום ההלוואה, תקופת ההלוואה, הריבית הנגבית בגין מתן ההלוואה;

לא ניתן לומר כי הנתבעים 2-3 לא קיבלו את מלוא המידע הרלוונטי הנוגע להלוואה, קל וחומר כאשר מעיינים במסמך "גילוי מידע לערב" אשר צורף כנספח ת/1. הטענה בדבר היעדר מסירת מידע והפרת חובת הגילוי בהקשר זה, מתגלה כטענה ריקה מתוכן.