בנק דיסקונט למשכנתאות בעמ נ' שמואל אלישיוב ואח'

החלטה

מבוא

1.בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה לתשלום סך של 11,695,168 ₪.

2.על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים נטלו מהבנק התובע (להלן: "הבנק") בשנת 2006 שמונה הלוואות שנועדו לשם רכישתן של 25 דירות בפרוייקט של חברת חפציבה ברמת בית שמש. בחודש אוגוסט 2007 חדלו הנתבעים לפרוע את תשלומי ההחזר של ההלוואות, והבנק העמידן לפרעון מיידי. מכאן התביעה.

3.יצויין כי הגם שמדובר בארבעה נתבעים בני משפחה אחת, הרי שכל אחד מהם נטל בנפרד את שתי ההלוואות שבגינן הוגשה נגדו התביעה, כמפורט בכתב התביעה.

4.התביעה נגד הנתבע 1 עומדת על סך של 2,636,090 ₪; התביעה נגד הנתבע 2 עומדת על סך של 3,095,152 ₪; התביעה נגד הנתבע 3 עומדת על סך של 2,579,047 ₪ והתביעה נגד הנתבע 4 עומדת על סך של 3,384,878 ₪.

5.לאחר הגשת התביעה ניתן צו כינוס נכסים נגד הנתבע 4 ולכן התביעה נגדו עוכבה. בניגוד לנטען בסיכומי הנתבעים, אין בכך כדי להשליך על התביעה נגד הנתבעים הנוספים, שכן כל אחד מהם נתבע אך ורק בגין שתי הלוואות שנטל הוא עצמו.

6.הנתבעים ביקשו רשות להתגונן בשתי טענות הגנה מרכזיות. הטענה הראשונה היא שהבנק התרשל כלפיהם בכך שהזרים את כספי ההלוואה לחשבון הבנק של חברת חפציבה בבנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "בנק דיסקונט"), למרות שחשבון הליווי של הפרוייקט התנהל בבנק אחר, הוא בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: "בנק מרכנתיל").

טענת ההגנה השניה היא שהבנק מחזיק ברשותו 25 כתבי הסבה של ערבויות חוק מכר אשר הנפיק בנק מרכנתיל, אך הבנק נמנע מלממשן, דבר המהווה חוסר תום לב מצידו של הבנק, אשם תורם והמנעות מהקטנת הנזק.

7.לאחר שהמצהיר מטעם הנתבעים נחקר על תצהירו, סיכמו בעלי הדין את טענותיהם בכתב.

8.לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש ליתן לנתבעים רשות להתגונן באופן חלקי בלבד, לגבי שלוש ההלוואות שנלקחו על ידיהם בחודש מאי 2006. לעומת זאת, אין מקום ליתן רשות להתגונן לגבי שלוש הלוואות שנלקחו בחודש ינואר 2006, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.

הזרמת ההלוואות לחשבון שאיננו חשבון הליווי

9.אין חולק כי הבנק הזרים את כספי ההלוואות לחשבונה של חברת חפציבה בבנק דיסקונט, למרות שבפועל, חשבון הליווי של הפרוייקט התנהל בכלל בבנק מרכנתיל.

יחד עם זאת, מחומר הראיות עולה כי הנתבעים הם שהורו לבנק להזרים את כספי ההלוואות לחשבון בבנק דיסקונט, ולא לחשבון בבנק מרכנתיל. הדבר עולה הן מתוך הנספח להסכמי המכר עליהם חתמו חברת חפציבה והנתבעים (נספח ד' לתגובת הבנק), והן מתוך כתב הוראות עליו חתם עו"ד משה אלמליח, מיופה כוחם של הנתבעים (נספח ה' לתגובת הבנק).

10.בנספח להסכמי המכר שנכרתו בין חברת חפציבה לבין הנתבעים נכתב באופן מפורש כי על הקונים (הנתבעים) להפקיד את תשלום התמורה לחשבון מס' 207268 בסניף 069 של בנק דיסקונט, שהוגדר בנספח בתור "חשבון הפרוייקט". נספח זה הוצג לבנק על ידי מיופה כוחם של הנתבעים, והבנק הסתמך עליו בעת שהזרים את הכספים לחשבון האמור בבנק דיסקונט.

11.חשוב מכך: בכתב ההוראות עליו חתמו הנתבעים, באמצעות מיופה כוחם, ניתנה על ידם הוראה בלתי חוזרת לבנק להזרים את כספי ההלוואות לחשבון מס' 207268 בסניף 069 של בנק דיסקונט.

12.עינינו הרואות, הבנק פעל בדיוק נמרץ על פי הוראותיהם של הנתבעים (באמצעות מיופה כוחם), תוך שהוא מסתמך גם על הנספח להסכמי המכר, שבו מוגדר חשבון מס' 207268 בסניף 069 של בנק דיסקונט בתור "חשבון הפרוייקט" שאליו יש להזרים את הכספים.

13.אמנם, כתב ההוראות נחתם על ידי מיופה כוחם של הנתבעים, ולא על ידיהם עצמם, אך לבנק לא היתה כל סיבה לחשוד בעת העמדת ההלוואות בחודשים ינואר ופברואר 2006 כי מיופה הכח פועל בחריגה מהרשאה, מה גם שעד עצם היום הזה, ואפילו בבקשת הרשות להתגונן, חרף אריכותה הרבה, לא טענו הנתבעים כי מיופה הכח חרג בענין זה מהרשאה או פעל שלא על דעתם. למעשה, אין למצוא כל זכר בבקשת הרשות להתגונן לעובדה המהותית ביותר ולפיה הבנק פעל בהתאם להוראות מפורשות שקיבל ממיופה הכח של הנתבעים, מעבר לאמירה סתמית בס' 74 לבקשה, לפיה דווקא מעורבותו של מיופה כח בפרשה היא שחייבה את הבנק לנקוט משנה זהירות בטרם יזרים את הכספים לבנק דיסקונט.

14.הנתבעים טוענים כי הבנק צריך היה לדעת על כך שהחשבון בבנק דיסקונט איננו חשבון הליווי, אך הלכה למעשה, הם אינם מביאים כל טעם משכנע לטענה זו בכל הנוגע לשלוש ההלוואות הראשונות. כאשר הלקוח מציג בפני הבנק את הסכם המכר של הדירה, ובו כתוב במפורש כי את התמורה יש להפקיד לחשבון מסויים של הקבלן, בהיותו חשבון הפרוייקט, וכאשר במקביל חותם הלקוח על כתב הוראות לבנק המורה לו להזרים את ההלוואה לאותו חשבון ממש, אין שום סיבה שבעולם שהבנק יערוך ברורים וחקירות משל עצמו על מנת לבדוק האם החשבון המדובר הוא אכן חשבון הליווי של הפרוייקט, במיוחד כאשר במקרה דנן לא מדובר בקונה נבער מדעת, אלא בנתבעים שהציגו עצמם כאנשי עסקים עתירי נסיון וממון, אשר רכשו לא פחות מ- 25 דירות באותו פרוייקט לצרכי השקעה. הבנק חב אמנם חובת זהירות ללקוחותיו, אך יש לתחום את חובת הזהירות בגבולות סבירים, והטלת אחריות על הבנק במקרה דנן היא מעל ומעבר לסביר.

15.גם ההפנייה להנחיית המפקח על הבנקים מיום 21.8.2007 אינה מועילה לנתבעים, שכן על פי הנחייה זו שומה על הבנק להזרים כספים לחשבון הפרוייקט אם היה באפשרותו לדעת על קיומו של בנק מלווה או על קיומו של חשבון פרוייקט, מתוך הסכם הרכישה של אותו לווה או ממקור אחר. במקרה דנן, הבנק רשאי היה להסתמך הן על הנספח להסכם הרכישה שהוצג בפניו והן על כתב ההוראות שנחתם על ידי מיופה הכח מטעמם של הנתבעים.