החלטה
העניין שבפני, בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן.
התובענה הינה תובענה בסדר דין מקוצר, אשר הוגשה ע"ס 175,301 נכון ליום הגשתה. עילתה של התובענה, נובעת מהלוואה ע"ס 225,000 ש"ח אשר ניתנה לנתבע, במסגרת של מימון רכישת מקרקעין המצויים ברח' הרברט סמואל בחדרה. התובענה נוגעת ליתרת החוב אשר נותרה לאחר הפחתת שווי מימוש המקרקעין אשר שועבדו להבטחת תשלום החוב, ואשר רכישתם מומנה בין היתר במסגרת אותה הלוואה.
הנתבע הגיש בקשה למתן רושת להתגונן ובקשה לסילוק התובענה על הסף, בעילת התיישנות. הבקשה למחיקת התובענה על הסף, נדחתה על ידי כב' השופט א. רובס, ביום 24.2.2010, ומאז אותו מועד ועד עתה, טרם נדונה הבקשה למתן רשות להתגונן (בין היתר בשל קשיים פרוצדוראליים, פסק דין אשר ניתן בהיעדר הגנה אשר בוטל עם חלוף הזמן, וכיו"ב).
במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, הועלו על ידי הנתבע מספר טענות הגנה, ובהן: טענת התיישנות כטענה מקדמית (אשר כאמור, נדחתה הבקשה לסילוק התובענה על הסף באותה עילה); טענת הנתבע כי לא נותר חוב בהלוואה ולפיכך דינה של התובענה כנגדו להידחות; טענה בדבר נזקים אשר נגרמו לנתבע בשל רשלנות והפרת חובת תום הלב המוטל על התובע, בכל הנוגע להליכי המימוש;
בכל הנוגע לטענות בנוגע להתיישנות התובענה, וכן בנוגע לשאלת ההתרשלות במסגרת הליכי המימוש, סבורני כי אין הטענות מקימות הגנה ראויה היכולה להביא להצדקה למתן רשות להתגונן בפני התובענה.
אם נמצה את הטענות המועלות על ידי הנתבע בהקשר זה, טוען הוא כי ראשית, התובענה הוגשה באיחור ולאחר חלוף תקופת ההתיישנות, שכן הליכי המימוש החלו בשנת 2001 והסתיימו בשנת 2006, ולפיכך התיישנה עילת התובענה, אשר קמה בתחילת ההליך. השיב על כך ב"כ התובע, והבהיר כי עילת התובענה התגבשה והפכה לשלמה, לא לאחר סיום הליכי המימוש – שכן ככל שהיתה מוגשת התובענה בטרם סיום הליכי המימוש וקבלת התמורה, הרי שהיתה מועלית הטענה כי התובענה הוגשה טרם זמנה.
יש לזכור בהקשר זה, כי הליכי המימוש היו ארוכים ומפורטים, בעיקר בשל הנתבע או באי כוחו. מעיון בהליכי המימוש, עולה כי לפחות שלוש פעמים, נתבקש ביטול פינוי המקרקעין, על ידי הנתבע או באי כוחו, ובמסגרת זאת אף נוהל הליך בביהמ"ש המחוזי בחיפה (בר"ע 1115/05) במסגרתו נתבקש צו לעיכוב הליכי המימוש, ואף ניתן. לא רק שקשה לומר כי העילה התיישנה בטרם הושלמה עילת התובענה בדרך של סיום הליכי המימוש וקבלת התמורה, אלא שכאשר צד מעורב אקטיבית בהתארכות ההליכים, ומביא להארכתם, אין זה סביר כי לאחר מכן יטען להתיישנות התובענה, ולהתארכות ההליכים באופן אשר פוגע בו – שכן במעשיו ובהתנהגותו הוא זה אשר הביא ומביא את התארכות ההליכים. בשולי הדברים, אעיר ואציין, כי רציונל זה עמד אף בבסיס החלטתו של כב' השופט רובס, אשר דחה את הבקשה לסילוק על הסף, בהתבסס על הליך אשר ננקט בשמו של הנתבע.
במסגרת הדיון אשר נערך בפני, טען הנתבע כי ההליכים אשר נוהלו בשמו, מעולם לא בוצעו בידיעתו, בהסכמתו או על בסיס ייפוי כח אשר נחתם על ידו, ואולם ניכר כי הטענה מועלית מן השפה ולחוץ. במסגרת בקשתו למתן רשות להתגונן, טען הנתבע כי עסקת הרכישה בוצעה בהיותו בן שמונה עשרה שנים לערך, ולמעשה בוצעה על ידי אביו, לטובתו ועל פי צרכיו, ואף ההלוואה לא שולמה על ידי הנתבע. הנתבע טען כי אותו הליך משנת 2002 ושנת 2003 בוצע שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו, ובכוונתו לבוא בדין עם צד ג' אשר טען כי הוא מייצג אותו.
בכל הכבוד הראוי, ובכל הענווה, לא ניתן לקבל טיעון זה. ברצונו, טוען הנתבע כי הוא שימש ככלי משחק בלבד, וברצונו, מעלה הוא טיעונים לגופו של עניין. לגבי חלק מהנתונים הוא מגלה בקיאות של ממש, ולגבי חלקם – בורות מוחלטת. אמנם, בשלב זה לא נשקלים שיקולי אמינות ומהימנות, אלא ההחלטה אמורה להינתן על בסיס ראיות לכאורה, ואולם הצגת גרסה כה מבולבלת וכה סותרת, הסותרת אף הליכים משפטיים אשר ננקטו על ידי הנתבע עצמו, אינה מלמדת אלא על קריסתה של הגרסה המועלית כטענת הגנה.
ולא רק זאת. בכל הנוגע לטענה בדבר התארכות ההליכים אשר לכאורה הכילה הפרת החובות המוטלות על התובע, ופעילות ברשלנות אשר הביאה להחמצה של הזדמנות למכר, יש לזכור כי הנתבע רכש בגיל 18 מקרקעין אשר שימשו בעבר כמשרד לאביו. מדובר במקרקעין אשר היו רשומים ע"ש דגני יצחק, נמכרו משם לנתבע, מר דגני אייל, ולאחר הליכי הכינוס, נמכרו לאחיו של הנתבע, מר דגני אסף. העלאת הטענה בדבר שרירותיות בהליכי המימוש ועיכובם, כאשר הלכה למעשה, מתחילת הדרך ועד לסופה, מצוי הנכס בחזקת משפחת דגני, מוטב היה שלא היתה מועלית. הליכי המימוש התארכו, בין היתר, בשל בקשות שונות לעיכוב הליכי הפינוי ונקיטת הליכים משפטיים בהתאם (ראה הנספחים לתשובת התובע לבקשה לסילוק התובענה על הסף) – ותוצאת הליכי הכינוס הביאה אך ורק לשינוי הבעלות, מבן אחד של משפחת דגני, לבן אחר באותה משפחה, כאשר אף לפני הרכישה, בזמן הליכי הכינוס ואף כעת, מנוהל בנכס, משרד עוה"ד של משפחת דגני.
אכן, נוח מאוד לטעון כי הליכים אשר בסופו של דבר הובילו לשימור (יחסי) של הבעלות המשפחתית בנכס המקרקעין, נעשה שלא בידיעת הנתבע, ואף לא בהרשאתו; ואף לא ניתן להתעלם מגילו הצעיר של הנתבע בעת עריכת ההסכמים, או בעת רכישת המקרקעין; ואולם יחד עם זאת, קשה מאוד לקבל טענה כי אדם ראוי לקבל רשות להתגונן בפני התובענה, שכן שימש ככלי שרת, כאשר הוא השים עצמו, בחפץ וביודעין, ככלי שרת.
אכן, בשלב זה אין בודקים את מהימנותו של הנתבע. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)). כמו כן נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, מבקש הרשות להגן נדרש להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון נג(1) 390, 400).
ואולם, בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):
"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. "
סבורני כי מתן רשות להתגונן בעילות אלו, הנוגעות להתיישנות ולטענה בדבר רשלנות התובע בהליכי המימוש, בנסיבות העניין, אכן תעשה את הליך "סדר דין מקוצר", לחוכא ואיטלולא. חוסר תום הלב הקיצוני והניכר העולה מטענות, אשר על פניהן הינן כמעט בלתי אפשריות, ובשים לב להליכים בתיק המימוש, מעמיד את טענות אלו באור הראוי להן, כ"הגנת בדים".
טענת ההגנה הנוספת, הועלתה כנגד יתרת החוב. טוען הנתבע כי אינו חב עוד כספים לתובע, שכן התשלומים אשר בוצעו (וראה בהקשר זה נספחים 1 ו- 3 לבקשה למתן רשות להתגונן) פרעו את כל החיוב. הנתבע הצביע על תשלומים אשר בוצעו, בין היתר במסגרת הליכי דחיית הפינוי, וייאמר, כי ככל שיוכח על ידי הנתבע כי אכן תשלומים אלו בוצעו על חשבון אותה הלוואה, יכול הדבר להוות כהגנה בפני התובענה, גם אם הגנה דחוקה.
טעם רב מצאתי בדברי ב"כ התובע, בכל הנוגע לעובדה כי הגורם אשר ביצע התשלומים, ועשה את מרבית ההתקשרויות בהקשר זה (ואף הנתבע מציין כי שימש ככלי שרת בידיו) לא מסר תצהיר – והוא אביו של הנתבע. יתר על כן, אותו נספח 3 לבקשה למתן רשות להתגונן, אינו חתום, אינו ערוך בידי מומחה (רואה חשבון, לצורך העניין, או בעל מומחיות אחר), ואף בוודאות ניתן לומר כי אינו משקף באופן מדויק את התשלומים ע"ח ההלוואה. כך למשל, במסגרת תשלומים ע"ח ההלוואה, נרשמת התמורה אשר נתקבלה בגין המכר, במלואה, וללא הפחתת הוצאות, מסים, אגרות ושכ"ט – וברור כי לא זהו הסכום אשר נזקף ע"ח ההלוואה. מה גם, שממילא, התמורה ע"ח המכר, לא שולמה בתשלום אחד במועד כריתת ההסכם, הגם שהנתבע מייחס תשלום שכזה במועד אחד (בעוד ב"כ התובע טוען ומבהיר כי התשלום בוצע לשיעורין).
ההגנה לפיכך, הינה אפשרית, אם כי דחוקה עד מאוד. הנתבע מצפה כי תשלומים אשר לא בוצעו על ידו, לא תוארו ולא פורטו על ידי מי שביצעם, פורטו במסמך אשר אינו חתום ואינו ערוך בידי מי שמומחיותו בעריכת חישובים מסוג זה, ובאופן מובהק אינו תואם את הנתונים האמיתיים והנכונים (ואמורים הדברים כאמור בעיקר לתמורת המכר, שהינה התשלום המהותי ביותר אשר נכלל באותו נספח 3), ישמש כהגנה בפני תובענת הבנק.
תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, מסמיכה את רשם ביהמ"ש להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים. יחד עם זאת, פסיקת בתי המשפט סייגה סמכות זאת, ונקבע כי יש להשתמש בסמכות זאת בשיקול דעת, כאשר סיכויי ההגנה הינם דחוקים עד מאוד, ותצהיר ההגנה "כמעט" שאינו מגלה הגנה (ראה לענין זה, א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10, עמ' 413, ע"א 219/65 דגני וקורנפלד נ' דגני, פ"ד יט (4) 149 וכן ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 757). ייאמר כי ניתן להגמיש את התנאים ולגוונם בצורות השונות של ערובות וערבויות, ההולמות את נסיבות הענין (ע"א (ת"א) 458/80 מיטווך ובניו נ' בראל, פ"מ תשמ"א (1) 476).