בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' בראי ואח'

השופט י' עמית:

1. הצדדים שלפנינו קיבלו המלצת בית המשפט והגיעו להסכם פשרה בתיק הקונקרטי כפי שיפורט להלן. בכך באו לידי סיום הליכים שהתמשכו מזה כעשרים שנים. עם זאת, כחלק מהסדר הפשרה נתבקש בית המשפט להבהיר ולחדד את המצב המשפטי, ולכן מצאנו ליתן פסק דין בבקשה לגופה.

2. ענייננו ב"גלגול רביעי", בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהפך את פסק דינו של בית המשפט השלום, אשר אישר את החלטת ראש ההוצאה לפועל ולפיה נדחתה התנגדותם של המשיבים למימוש הדירה בהליכי הוצאה לפועל. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו את הצדדים החלטנו ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור.

3. במישור העקרוני, מצאנו לנכון להבהיר ולחדד את היקפה של ההלכה שנקבעה ברע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק "משכן" - בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נ(5) 593 (2002) (להלן: עניין שטיינמץ).

           בעניין שטיינמץ, דן בית המשפט במשולש מוכר-קונה-בנק. הבנק הלווה לקונה כספים לשם רכישת הנכס וקיבל מהקונה משכון לזכותו. באותו מקרה, התגלע סכסוך בין המוכר לקונה, ששילם למוכר רק 40% מהתמורה, ולכן ביטל המוכר, כדין, את המכירה. בהלכת שטיינמץ נקבע כי משכון הזכויות החוזיות של הקונה וכתב ההתחייבות עליו חתם המוכר, אינם שקולים לרישום משכנתא, ולא ניתן לרדת במישרין לדירת המוכר. לכן, עומדות בפני הבנק שתי אפשרויות: להיפרע על ידי מכירת הזכויות שמושכנו על ידי הקונה לפי סעיף 17 רישא + 18 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון) או להיכנס בנעלי הקונה ולהגיש תביעה כנגד המוכר לפי סעיף 17(4) + 20 לחוק המשכון.

           בית משפט זה הלך בעקבות הלכת שטיינמץ בסדרה של פסקי דין: רע"א 2550/01 בירס נ' משכן - בנק הפועלים למשכנתאות (2002); ע"א 357/00 יהושע נ' בוכהולט, פ"ד נז(4) 529 (2003) (להלן: עניין יהושע); רע"א 3215/03 שלם נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, פ"ד נח(2) 677 (2003) (להלן: עניין שלם); רע"א 9182/00 עזבון דייפני רומיה נ' בנק טפחות לישראל בע"מ, פ"ד נט(4) 1 (2004); ע"א 2142/07 צירינג נ' משכן בנה הפועלים למשכנתאות נ' משכן (25.2.2010) (להלן: עניין צירינג). בפסקי דין אלה לא נדונה באופן ישיר הסוגיה שהונחה לפנינו, ובחלקם (עניין שלםויהושע), היה מדובר במקרים בהם נטען על ידי המוכר כי לא שולמה לו מלוא התמורה. אציין כי בפסק הדין בעניין צירינג, הותיר בית המשפט בצריך עיון את תחולתה של הלכת שטיינמץ במצב שבו הוכח כי חוזה המכר הוא פיקטיבי ונועד כדי להוציא מן הבנק כספים במרמה. מאחר שלא זו הסיטואציה שלפנינו, נותיר אף אנו את הדברים בצריך עיון.

4. מצאנו כי הגיעה העת לחדד ולצמצם את היקפה ותחולתה של הלכת שטיינמץ, ולהבהיר כי הלכה זו לא תחול באותם מקרים בהם ביחסים בין המוכר והקונה (הממשכן) אין טענות מצד המוכר לגבי עסקת המכר, והמוכר "אדיש" ליחסים שבין הקונה לבנק. בכך אנו הולכים בעקבות רוח הדברים שנאמרו על ידי השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 8924/02 נבו נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, בפסקה 4 (14.11.02), וכן בעקבות מספר פסקי דין מחוזיים שביקשו לאבחן ולצמצם באופן דומה את תחולתה של הלכת שטיינמץ (השופטת י' שטופמן בבר"ע (ת"א) 1061/05 אלגרה נ' בנק דיסקונט למשכנתאות (22.5.2007) ובר"ע (ת"א) 2614/04 ג'אן נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (5.5.05); השופט י' זפט בת"א (ת"א) 2456/04 דחבש נ' בנק דיסקונט למשכתנאות בע"מ (16.12.04); השופט י' עמית בת"א (חיפה) 808/03 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' עו"ד אביבי גרי (20.6.2007); השופטת ת' שרון-נתנאל ברצ"פ 557-04-09 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' אלזם(24.10.2009); השופטת מ' אגמון-גונן בת"א (ת"א) 25479-11-12 חמו נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (12.12.2012); השופט א' קולה בת"א (נצ') 52056-07-11 נסראללה נ' בנק הפועלים בע"מ, בפסקה 30(8.8.2011)). גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא דיוננו, לפחות שניים משופטי ההרכב (השופט י' אטדגי והשופטת ע' ברקוביץ) סברו כי יש לצמצם ולהבהיר את הלכתשטיינמץ, אך הדבר צריך להיעשות על ידי בית המשפט העליון.

5. ומהתם להכא: המקרה שלפנינו פשוט. לבעלים הרשום אין עניין בנכס, ולמוכר שמכר את הנכס למשיבים (הממשכנים) בשנת 1989 אין עניין בנכס לאחר שקיבל את התמורה לפני שנים רבות. במצב דברים זה, בו אין טענות מצד המוכר לגבי עסקת המכר, ואין חולק שעסקת המכר היא תקפה אך העסקה טרם הושלמה ברישום (לזכות הקונה-הממשכן רשומה הערת אזהרה בלבד) – אין מקום להחיל את הלכת שטיינמץ. אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

6. הצדדים קיבלו המלצת בית המשפט ולפיה: