פסק דין
בפני תביעה כספית בסך 53,385 ₪, שהוגשה לפי סדר דין מקוצר על ידי המשיב, בנק דיסקונט לישראל בע"מ, נגד המבקשים, ה"ה יאיר ורות דרור, בגין יתרת חובה בחשבונם אצלו. התביעה הוגשה בחודש מרץ 2012.
המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן, כשאינם מיוצגים, ובה סיפרו, כי כשיצא המבקש מהארץ, בנובמבר 2011, היתה יתרת החוב בחשבון בסך 15,000 ₪; כשחזר, בחודש אפריל 2012 (לאחר הגשת התביעה), סרבו פקידי המשיב למסור לו מידע והפנו אותו לב"כ המשיב. המו"מ עם ב"כ המשיב לא הניב הסכמות, באשר המשיב היה מוכן להפחתה משמעותית בחוב רק כנגד תשלום מזומן, שלא היה באפשרות המבקשים לשלם. המבקשים הוסיפו וטענו, כי ניסו להתקשר מחו"ל כדי לעקוב אחר החשבון, אך לא עלה בידם, שכן מס' הטלפון ממנו התקשרו לא היה המספר המזוהה במערכת המחשב של המשיב.
על פני הדברים, אין טענות אלה מגלות הגנה של ממש. בדיון שנקבע לשמיעת הבקשה, ביום 20.6.2013, שנה לאחר הגשתה, התייצבו המבקשים כשהם מיוצגים, ועתרו לחייב את המשיב לספק להם דפי חשבון בנק מפורטים, על מנת שיוכלו לוודא כי אין חיובים שגויים בחשבון. לאחר מחאה, נאות המשיב לספק את מבוקשם.
בתום השהות שניתנה להם, הגישו המבקשים הודעה, בה הבהירו כי לא מצאו פגם בניהול חשבונם. ברם, עתה עתרו לפוטרם מתשלום הפרשי הריבית החריגה מאז הגשת התביעה, וכן ההוצאות ושכה"ט הכרוכים בניהול המשפט, זאת מאחר שלטענתם פנו למשיב מבעוד מועד לקבלת דפי החשבון, ולמצער היה על המשיב להמציא להם את דפי החשבון מייד לאחר קבלת בקשתם לרשות להתגונן, שנה קודם לכן. במקרה כזה, היו יכולים להשלים בדיקתם, והיתה נמנעת מהם החבות הנוספת שהם עותרים עתה לפוטרם ממנה.
המשיב עותר לדחות את בקשתם וליתן פסק-דין על מלוא התביעה.
הדין עם המשיב. לשם הזהירות אעיר, כי ככל שיש לראות בהודעת המבקשים לאחר קבלת המסמכים משום בקשת רשות להתגונן מתוקנת, ניתן פסק-דין זה על פי הסמכות הנתונה לי בתקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
הבקשה המקורית למתן רשות להתגונן לא היתה עתירה לקבלת מסמכים, ואין אנו נמצאים במצב בו בנק מסרב לדרישה לגיטימית להמצאת מסמכים, אשר לגביו כבר נפסק כי הסירוב כשלעצמו עשוי לשמש עילה למתן רשות להתגונן. עסקינן במצב בו דרישת המסמכים באה אחרי הגשת התביעה, ולשם מסע דיג, בלבד, שכן לא היתה בפי המבקשים טענת הגנה אותה רצו לבסס, אלא כל שרצו הוא לתור אחר טענת הגנה (אותה ממילא לא מצאו).
יתר על כן, אין כל בסיס לטענה, כי אם היו המסמכים מומצאים מבעוד מועד, היה החוב נפרע; נהפוך הוא – המבקשים עצמם כתבו בבקשתם, כי כל שביכולתם היה לשלם באותה עת היה סך 8,000 ₪ בלבד. מכאן, כי המצאת המסמכים לא היתה מסייעת בידם. לכל היותר, היה נמנע הצורך בדיון הסרק שהתקיים בחודש יוני 2013.
אין ספק, כי הבקשה עצמה – בקשת סרק היא; המועד המאוחר ביותר בו היה על המבקשים למושכה, ולהסכים למתן פסק-דין, היה מועד הדיון; אילו היו עושים כן, סביר שלא היו נפסקות נגדם הוצאות הדיון עצמו.
המבקשים בחרו לפעול אחרת, וחבל שכך. עתירתם אינה מגלה עילה.
אני דוחה בזה את בקשת הרשות להתגונן, ונותן פסק-דין על פי כתב התביעה. המבקשים ישאו בהוצאות הגשת התביעה ומסירתה, וכן בשכ"ט עו"ד עפ"י התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עוה"ד עבור הגשת התביעה, ובסכום נוסף כשכ"ט עו"ד, עבור הדיון והבקשה, בסך של 3,600 ₪. בקביעת סכום זה נקטתי בדרך הריסון, והטיתי את הכף לטובת המבקשים, מחמת היותם בתחילת דרכם בחיים בכלל, ובחיים המשותפים בפרט, ומתמודדים כבר עתה עם קשיים כלכליים.
ב"כ המשיב רשאי להגיש פסיקתה לחתימתי.
ניתן היום, ט' כסלו תשע"ד, 12 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.
