בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' צדוק

החלטה

1.לפני בקשת רשות להתגונן, שהוגשה בתיק זה בהתאם לתקנה 204 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

2.אין חולק, כי המבקש חתם על כתב ערבות (ערב יחיד) ביום 14.3.2003, כנגד הלוואה שנטל אחיו יהודה צדוק מהמשיב. לגרסתו, בקשתו נסמכת על שלושה אדנים עיקריים: האחד, סילוק החוב ביום 22.10.2003 מתוך חשבון החייב ע"י פירעון מוקדם. השני, אי מתן הודעות ודיווח למבקש בגין ההלוואה עליה הוא ערב יחיד. השלישי, הפרשים בסכום הנטען על ידי המשיב, כאשר ההפרש מוערך בסך של כ-40,000 ₪.

3.האדן הראשון– המבקש טוען, כי הוא ערב להלוואה ספציפית, שמועד פרעונה נקבע ל- 60 חודשים מיום קבלת ההלוואה. הואיל והלווה פרע את ההלוואה טרם תום המועד שנקבע, יש לראות את ערבותו של המבקש כמסולקת. המבקש צירף אסמכתא בדבר פירעון ההלוואה, נ/1. עולה, כי ישנה קורלציה בין מספר ההלוואה באסמכתה נ/1 שהוצגה, לבין מספר ההלוואה העולה מנספח ב' לכתב התביעה. גרסת המשיבה בעניין זה היא שההלוואה לא נפרעה ואילו הייתה נפרעת אזי, התביעה לא הייתה מוגשת מלכתחילה. הסכום היחידי שנפרע הוא ההפרש בין סכום ההלוואה שעומד על 70,000 ₪ לבין יתרת ההלוואה שעומדת על 61,833.31 ₪. כמו כן, על פי ת/1 פירוט פעולות בחשבון העו"ש לא נמצא, כי סכום ההלוואה נפרע.

4.האדן השני – לעניין חובת ההודעה טוען המבקש, כי המשיב הפר את חובת הגילוי והיידוע, וכי על המשיב חלה חזקה מוגברת עת החייב נמצא בהליכי פשיטת רגל. אך המשיב לא נקט באמצעים הדרושים לשמור עימו על קשר מאז מתן ההלוואה, ועל כן, פעל בחוסר תום לב משהחליט לפנות אל המבקש לראשונה לאחר 9 שנים. טענתו זן של המבקש נסתרת מהמסמכים שהוגשו כ-ת/3, ת/4 ו-ת/5.

5.האדן השלישי- הפרשים בסכום הנתבע על ידי המשיב. המשיב מחד תובע סכום של 160,221 ₪ ומאידך במכתב הדרישה לפרעון החוב, הסכום הנדרש עמד על סך 121,578 ₪ בלבד. אם ההפרש נובע מריביות, אזי שהן חריגות ומופקעות באופן שלא הוסכמו ובניגוד לחוק ולפסיקה.

6.עיון בסיכומים ובראיות שהוצגו בפני מעלה, כי על פניו קיימות למבקש טענות הגנה הנסמכות על האדן הראשון והשלישי שככל שיוכחו, עשויות להקים לו הגנה מפני התביעה. כידוע, אין צורך בשלב זה להוכיח שלמבקש סיכוי טוב בהגנתו. נטל ההוכחה המוטל על שכמו של המבקש מצומצם ביותר בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן, ואין הוא חייב להראות כיצד יוכיח את הגנתו, וכיצד יבסס את הגרסה העובדתית הנטענת בבקשתו:

"ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין... הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו... מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה. ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה - אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעוררה כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע." [ע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ"] (צוטט בהסכמה בע"א 10189/07 .

"מספיקה המסקנה שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה – אז יש לו סיכוי כלשהו להצלחה" (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פורסם באתר נבו).

7.נוכח האמור, לאחר ששקלתי את הטענות אשר הועלו על ידי המבקש הן לחוד והן כמכלול, הנני מוצא, כי הגנתו אינה הגנת בדים ואף לא הגנה בדוחק. לנוכח האמור, אני מורה על קבלת בקשת הרשות להתגונן.

המשיב יישא בהוצאות הליך זה בסך 1,500 ₪, זאת, ללא קשר לתוצאות ההליך.

המזכירות תדאג לשלוח עותק מהחלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט סיון תשע"ג, 07 יוני 2013, בהעדר הצדדים.