החלטה
לפני בקשה לדחיית התובענה על הסף.
המשיבה ואימה המנוחה (להלן: "המנוחה"), ניהלו חשבון, שבחייה המנוחה היה חשבון משותף, חשבון מטבע חוץ, בבנק של המבקש (להלן: "הבנק"). המשיבה, אזרחית שבדית המתגוררת בשבדיה, וכך גם המנוחה שנפטרה ביום 22.11.95. המשיבה היא היורשת הבלעדית של עיזבון המנוחה, לרבות בארץ, על פי צו ירושה מיום 23.12.09 שניתן לגבי נכסי המנוחה בארץ.
על-פי כתב התביעה, נפתח החשבון לפני שנים רבות על ידי הורי התובעת שהחזיקו משרד בסמוך לסניף הבנק. לאחר פטירת האב ב- 12.1.1987, הפך החשבון להיות חשבון משותף של התובעת והמנוחה, ולאחר פטירת המנוחה, הפך החשבון לחשבונה של התובעת בלבד. התובעת כמעט ולא באה ארצה במשך השנים שמאז פטירת אביה ועד הגשת התביעה. בינואר 1997, קצת למעלה משנה לאחר פטירת המנוחה, הגיעה התובעת לארץ ולסניף הבנק. לטענתה מסרה לבנק מסמכים המעידים על פטירת אימה ועל היותה היורשת היחידה שלה וביקשה שהחשבון יהיה על שמה בלבד. הבנק הבטיח שהחשבון יעבור להיות על שמה בלבד אך לא עשה כן. כמו כן במהלך אותו ביקור משכה התובעת כ- 30,000$ והעבירה אותם לחשבונה בשבדיה. ביום 26.2.2002 פנה עו"ד שבדי, ריצ'רד פלומן, בשמה של התובעת לבנק, וביקש לקבל את המידע הנדרש לשם ביצוע העברת הכספים, אלו טפסים יש למלא לשם כך ואלו תנאים נוספים הבנק דורש על מנת שהתובעת תוכל למשוך את הכספים ולהעבירם לחשבון הבנק שלה בשבדיה. הבנק לא השיב לפנייה, וכחלוף מספר שנים נוספות התאלמנה התובעת, נזקקה לכספים, ופנתה לבא-כוחה, עו"ד שרף, על מנת שיסיע לה להעביר את הכספים. ב"כ המשיבה פנה לבנק בנובמבר-דצמבר 2006 בבקשה לאתר את המסמכים שהמשיבה מסרה לבנק בעניין פטירת המנוחה והיותה יורשת יחידה. סמוך לאחר מכן קיים בא-כוחה שיחת טלפון עם פקידת הבנק שמסרה לו כי היתרה בחשבון עומדת על סך של 117,000$ בלבד וכי החשבון הוא חשבון משותף ולאחר שהאם נפטרה מחצית הכספים "מוקפאת" והתובעת לא תוכל להעביר ממנו כספים עד להצגת צו ירושה. אז התברר לתובעת כי החשבון נותר חשבון משותף וכן שהסכום בחשבון נמוך משמעותית מהסכום שהיה צריך להיות בו, 250,000$ - 300,000$ (קרן). בעקבות זאת הזמינה המשיבה בראשית דצמבר 2006 את תדפיסי החשבון לאחר שבמשך השנים לא היתה לבנק את כתובת המשיבה והוא לא שלח לה דפי חשבון. רק בינואר 2007 קיבל ב"כ המשיבה את דפי החשבון ואז התברר למשיבה כי בתקופה של 15.9.11 ל- 17.9.99 נמשכו מהחשבון במזומן 170,000$, ללא רשותה של המשיבה וללא ידיעתה, ושעה שלא היה אדם כלשהו פרט למשיבה שהיה מוסמך לפעול בחשבון, ולא היו הרשאות לפעול בחשבון על ידי מתן הוראות טלפוניות או בפקס או בכל דרך אחרת, מרחוק.
לפיכך הוגשה התביעה, ביום 16.8.2010, בין היתר, מכח עילות חוזיות ונזקיות, למסירת חשבונות בקשר לסכום המשיכות המעודכן, להשבת הסכום או פיצוי בגינו(1,326,820 ₪), להשבת חיובים בגין שמירת דואר מבלי לבצע שמירה ולפיצוי בגין נזק לא ממוני, סה"כ 1,500,000 ₪.
הבנק טוען בכתב ההגנה, בין היתר, כי למשיבה יש שני דרכונים והכניסות לארץ והיציאות ממנה הוצגו רק לגבי דרכון אחד. כן טוען הבנק כי אין לו תיעוד לגבי פניה של התובעת קודם ליום 20.11.06 שאז פנתה באמצעות בא-כוחה וביקשה לבצע פעולות שונות בחשבון לרבות משיכת כספים. כמו כן הוסבר לבא-כוחה בשיחה טלפונית כי מאחר והחשבון משוף אין היא יכולה למשוך למעלה ממחצית הכספים ללא צו ירושה. בעקבות זאת פנה בא-כוחה לבנק ביום 27.11.06 וטען כי תעודת הפטירה של האם וצו ירושה נמסרו לבנק על ידי התובעת בשנת 1997 וכי באותו מועד ביקשה המשיבה כי החשבון ירשם על שמה. לבנק אין תיעוד כאמור, והוא הודיע כאמור לב"כ המשיבה ביום 28.11.06. באותו יום פנה ב"כ המשיבה לבנק, ביקש ממנו לנסות ולאתר את המסמכים פעם נוספת וכן ביקש לדעת מה יתרת הסכומים בחשבון. בעקבות זאת הפיק הבנק דו"ח תנועות בחשבון ויתרת זכות רק בסוף פברואר 2007 ביקש בא-כוחה לראשונה מסמכים הנוגעים לשלוש המשיכות שנעשו במזומן בספטמבר 1999, בסך כולל של 170,000$. בעקבות פנייה זו בדק הבנק ומצא כי כלל החומר הרלוונטי לפעולות בחשבון משנת 1999 בוער. הבנק ביצע בדיקה פנימית והתברר כי הפעולות נעשו במזומן בסעיף ולא עלה בידו לאתר את הפקיד שביצע את הפעולות. כמו כן טען הבנק, בכתב ההגנה כי התביעה הוגשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, לחילופין בשיהוי שגרם לבנק נזק ראייתי, ובעקבות זאת הגיש את הבקשה שלפני.
הבנק טוען כי עניינה של התביעה מספר פעולות שנעשו בשנת 1999, לפני כ- 11 שנים, בחשבון הבנק שלמשיבה היתה אליו גישה חופשית, אלא שהיא לא טרחה לבדוק את הנעשה בחשבון.
לטענתו, המשיבה לא עומד בתנאים של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") הקובע כי גם אם הנזק הנטען לא נתגלה ביום שאירע, הרי שלא ניתן יהיה לתבוע בגינו בחלוף למעלה מ- 10 שנים ממועד התרחשותו, גם אם התגלה לאחר שאירע, שכן הפעולות בחשבון נעשו בשנת 1999.
כמו כן טוען הבנק כי המשיבה אינה יכולה להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולטעון כי נודע לה לראשונה, רק בתחילת שנת 2007, על הפעולות שנעשו בחשבונה קודם לכן, שכן יש לבדוק באמת מידה אובייקטיבית, של האדם הסביר, האם יכלה לגלות את העובדות המהוות את עילת התביעה קודם לכן. במקרה זה יכלה המשיבה לדעת, כמעט באופן מיידי על הפעולות נשוא התביעה.
כן לטענת הבנק, נגרם לו נזק ראייתי חמור כתוצאה מאי הגשת התביעה במועד שכן, בהתאם לנהליו, כלל החומר הרלוונטי בוער על ידו בראשית שנת 2007 שעה שהפעולות בחשבון עליהן מלינה המשיבה הינן פעולות משיכת מזומן בקופת הסניף, שהן פעולות שגרתיות החוזרות על עצמן עשרות פעמים בכל יום, ויקשה על הבנק לאתר עדים שיוכלו להעיד מזיכרונם או ידיעתם האישית על האירועים.
המשיבה טוענת כי עניינה של התביעה כספים ש"התאיידו" מחשבון הבנק של המשיבה ללא רשותה וללא הסכמתה. משיכות הכספים האסורות בוצעו על ידי פקיד הבנק, רמי, שזהותו ידועה לבנק.
כן לטענתה, יצר הבנק "מסך עשן", ולו מסיבה זו הוא מושתק מלהגיש את הבקשה.
כן טוענת המשיבה כי אי הצגת המסמכים מקימה חזקה שאילו היו מוצגים היו פועלים לרעת הבנק, לרבות בשאלת ההתיישנות והשיהוי.
לטענת המשיבה מאז ביקורה הראשון בבנק, בשנת 1997, היא שהתה בחו"ל, ולכן לא היתה לה גישה לחשבון, והבנק גם לא שלח לה מסמכים הקשורים לחשבון. לפיכך, עד ינואר 2007 נעלמו מהמשיבה העובדות המהוות את עילת התביעה ולא היו ידועות לה, מסיבות שאינן תלויות בה, ואשר, גם בזהירות סבירה, לא היתה יכולה למנוע אותן.
לחילופין טוענת המשיבה כי ישנה מצד הבנק הודאה בזכותה כתובעת כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכן הבנק נעתר לבקשתה לשלוח לה מסמכים בשנת 2007, והעביר לחשבונה כספים בשנת 2007 ו- 2010. כל אלה מהווים הודעה של הבנק בזכות המשיבה ומעשה המהווה ביצוע מקצת הזכות.
כמו כן טוענת המשיבה כי כאשר חשבון הלקוח נמצא ביתרת זכות, הלקוח הוא המלווה לבנק והחוב הוא "חוב עם דרישה". לפיכך, עם דרישת הלקוח מהבנק כי יחזיר את החוב, קמה עילת התביעה, ורק אז מתחיל מרוץ ההתיישנות. עד לדרישה רשאי הבנק לעשות שימוש בכספים לשם רווחים, ובלבד שישיב את הכספים עם דרישת הלקוח.
לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
היחסים בין בנק לבין לקוח, אשר פתח בבנק חשבון עובר ושב, הם במהותם יחסי מלווה-לווה. כאשר החשבון הוא ביתרת זכות, מלווה הלקוח כסף לבנק וכאשר החשבון הוא ביתרת חובה, מלווה הבנק כסף לקוח. במקום שהיתרה בחשבון עובר ושב היא יתרת זכות לטובת הלקוח, נקבע מועד הפירעון על פי דרישת הלקוח ומועד ההתיישנות מתחיל לרוץ ממועד זה.
ראה:ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank פ"ד מד(2) 265.
לפיכך, מהחומר שלפני עולה כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות.
