פסק דין
בפני בית הדין בקשת הנתבעת לדחייה על הסף של תביעה זו כנגדה מחמת מעשה בית דין, השתק עילה והשתק פלוגתא.
לטענתה, תביעה זו הוגשה פעם נוספת לבית הדין בגין אותה מסכת עובדות ובאותן עילות שכבר נדונו והוכרעו בפסק דין חלוט בין אותם הצדדים בתיק עב 2957/07 (להלן: "ההליך הקודם").
התובע 1 (להלן: "התובע") ואישתו – תובעת 2 (להלן: "התובעת"), שאינם מיוצגים, טוענים כי אין לדחות את תביעתם מכיוון שתקנה 45 (א)(1) אינה חלה עליהם מאחר והמשיב הוא נכה בשיעור של 100%.
הנתבעת היא חברה המנהלת בין היתר, קרן פנסיה.
התובע הוא מבוטח של קרן הפנסיה ועמד לראשונה בפני ועדה רפואית של הקרן ביום 13.4.97 שקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 33% עד לסוף 11/97 וחזרה לעבודה מלאה החל מיום 12/97.
ביום 17.10.04 פנה התובע פעם נוספת לנתבעת לצורך קביעת נכותו. ביום 17.10.04 החליט רופא הקרן לאשר לתובע אי כושר עבודה מלא ממועד הפסקת עבודתו עד לסוף דצמבר 2004. בסיום התקופה, אישר רופא הקרן את המשך הנכות בשיעור 100% עד לסוף חודש 3/05.
מחודש 5/05 קבע רופא הקרן כי שיעור הנכות של התובע יופחת ל-50% נוכח התייצבות מצבו ומחודש 2/08 הופחת שיעור הנכות של התובע ל-33%.
ביום 15.8.07 פנתה התובעת לנתבעת במכתב כי תכיר בהחמרת מצבו של התובע וזאת לטענתה עקב אשפוז וצינתור שעבר.
הנתבעת השיבה כי מאחר שהתובע לא העביר לקרן דמי גמולים במשך תקופת נכותו החלקית, הוא אינו זכאי להיבדק על ידי רופא הקרן בעניין ההחמרה במצבו.
בעקבות החלטה זו של הנתבעת, הגיש התובע את תביעתו לבית הדין בהליך הקודם.
פסק הדין בהליך הקודם דחה את טענות התובע וקבע כי הנתבעת מילאה את חובתה כלפיו באשר להעמדתו על הסיכון שבפגיעה בזכויותיו הפנסיוניות אם לא ישלם דמי גמולים בצורה ברורה (ר' סעיף 25 לפסק הדין).
התובע הגיש בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין בהליך הקודם לאחר למעלה משמונה חודשים (ע"ע 34885-04-10). בית הדין הארצי דחה את בקשתו תוך קביעה כי הוא לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד להגשת ערעור וכן כי סיכויי הערעור נמוכים הואיל ולא נמצאו פגמים בהתנהלות הנתבעת (פיסקה 11 להחלטה).
במסגרת ההליך שלפנינו, התובעים עותרים כנגד ההחלטה הרפואית באשר לאחוז נכותו של התובע ובאשר לקביעת הנתבעת כי לא ניתן להכיר בהחמרה שחלה במצבו של התובע בעקבות אי תשלום דמי הגמולים לקרן, טענות הזהות בנוסחן לטענות שהועלו על ידי התובע בהליך הקודם, ושכבר נדונו והוכרעו בין הצדדים, הן בבית הדין האזורי לעבודה והן בבית הדין הארצי שדחה את בקשתם לערער. לפיכך, פסק הדין שניתן בבית הדין האזורי הוא פסק דין סופי וחלוט.
המלומדת נ. זלצמן אומרת ביחס לדוקטרינת השתק עילה את הדברים הבאים: "פסק דין תקף וסופי, שניתן לגופו של עניין, מעניק לנתבע חסינות מפני תביעה נוספת של התובע בגין אותה עילת תביעה שהיוותה יסוד להתדיינות נושא פסק הדין" (נינה זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (תשנ"א), 141, עמ' 29).
עילת התביעה דנן כבר נדונה בין אותם הצדדים בבית הדין האזורי אשר נתן את פסק דינו בעניין ולפיכך קמה דוקטרינת "השתק עילה".
דוקטרינת השתק פלוגתא חלה משקיים פסק דין חלוט שניתן על ידי בית משפט מוסמך אשר דן בפלוגתא הרלוונטית והכריע בה. על מנת שיתקיים השתק פלוגתא נפסק כי "על הטוען לה להראות כי הפלוגתא שבפי התובע, על כל רכיביה העובדתיים והמשפטיים, נדונה בעבר וכי לתובע היה יומו בבית הדין ביחס לאותה פלוגתא, כאשר ההתדיינות בין הצדדים או בין צדדים קודמים להם הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית משפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי וכן כי הכרעה זו נדרשה לצורך פסק הדין שניתן בתובענה" (ע"ע 1521/04 עמיר רונן נ' כלל (ישראל) בע"מ, ניתן ביום 4.4.06)."
משבקשת הערעור על פסק הדין בהליך הקודם נדחתה על ידי בית הדין הארצי, מדובר בפסק דין חלוט וסופי. משכך, במקרה זה מתקיים "השתק פלוגתא".
בין הצדדים קיים "מעשה בית דין" אשר סיים באופן סופי ומחלט את ההתדיינות בין הצדדים והתובע אינו יכול כעת, במסגרת התדיינות נוספת, לחלוק על כל קביעה, משפטית או עובדתית, של פסק הדין בהליך הקודם מכוח עקרון סופיות הדיון.
בהקשר זה נציין כי למרות שהתובעת, אשת התובע, לא היה צד להליכים הקודמים בין הצדדים, בינה לבין הנתבעת אין כל יריבות וזאת מאחר והיא מעולם לא היתה מבוטחת בנתבעת ומשכך, לא קמה לה כל עילת תביעה.