החלטה
לפני בקשת הנתבעת ( להלן: "המבקשת" ) לאפשר למבקשת לבצע התשלום באמצעות כרטיס אשראי של חברה ולחילופין לדחות את המועדים לביצוע התשלומים בחודש ימים , כך שיחלו ביום 15.1.14, שכן בהסכם הפשרה מיום 15.10.13 שניתן לו תוקף של פסק דין נקבע, כי המבקשת תשלם לתובעת להלן: ("למשיבה" ) סך של 75,000 ₪ בתשלומים של 4,000 ₪ לחודש החל מיום 15.12.13 ובכל 15 לכל חודש.
לטענת המבקשת החליט סניף הבנק בו מתנהל חשבונה של המבקשת, באופן חד צדדי לבטל לאלתר את מסגרת האשראי בחשבונה ולהעמידה על 2,100 ₪ בלבד (נספח 1 לבקשה ) מיום 23.12.13 , כאשר עד למועד זה הייתה מסגרת האשראי של המבקשת בגובה של 4,000 ₪. כתוצאה מביטול מסגרת האשראי סרב הבנק לבצע את התשלומים עליהם הוסכם במסגרת הסכם הפשרה.
המבקשת פנתה לב"כ המשיבה בבקשה למתן הסכמה כי התשלומים ידחו בחודש ימים, כדי שהמבקשת תסדיר את יחסיה עם הבנק. המשיבה התנגדה לבקשה .
המשיבה בתגובה עותרת לדחיית הבקשה, שכן לשיטתה מדובר בבקשה לתיקון ושינוי פסק דין מוסכם ללא הסכמת התובעת. לשיטת המשיבה , דין הבקשה להידחות על הסף שכן בית המשפט קם מכסאו לפי הוראת סעיף 79ב לחוק בתי המשפט ולכן איננו מוסמך לשנותו.
עוד טוענת המשיבה, כי ככל שהיא רוצה לשנות את הסדר התשלומים עליה לפנות בבקשה לראש הוצל"פ שלו הסמכות לדון בכל טענה שנולדה לאחר מתן פסק הדין.
המבקשת בתשובתה טוענת, כי תגובת המשיבה הנה ניצול חסר תום לב של מצבה העכשוי של המבקשת.
דיון:
הבקשה נשוא הדיון עוסקת בבקשה לשינוי הסדר התשלומים שנקבע בהסכם פשרה בין הצדדים לו ניתן תוקף של פסק דין ביום 15.10.13, כך שהמבקשת תשלם באמצעות כרטיס אשראי של חברה את התשלומים כפי שנקבע בהסכם הפשרה, ולחילופין מבקשת המבקשת היא שידחה מועד התשלום הראשון ליום 15.1.14 כך שבמקום שהתשלום הראשון יתבצע כחודש לאחר מועד התשלום הראשון שנקבע בהסכם הפשרה ליום 15.12.13 ידחה כאמור ב-30 ימים בעקבות שינוי מסגרת האשראי של המבקשת בהתאם לנספח 1 לבקשה.
המשיבה מתנגדת לכך בתוקף וטוענת כי מדובר בפסק דין סופי שבית המשפט איננו מוסמך לשנותו.
עיון בכלל הפסיקתי בנושא מלמד כי לפסק דין שנותן תוקף להסכם פשרה בין בעלי הדין שני פנים, פן הסכמי שנותן ביטוי להסכמות הצדדים ופן שיפוטי, שנותן תוקף של פסק דין להסכם. הבחנה זו בעלת משמעות לדרכי ביטולו. ראה רע"א 9614/05 רז גל בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (ניתן ביום 16.3.06; פורסם במאגר נבו) :
"בעל דין, הרוצה לתקוף את ההליך השיפוטי של אישור פסק הדין צריך לנקוט בהליך של ערעור. לעומת זאת, על בעל דין, המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה בעילה של פגם בכריתת ההסכם, המונח ביסודו ובשורשו, מסוג הטענות שנמנו מעלה (והוא עשוי לבטל הסכם לפי פרק ב' לחוק החוזים(חלק כללי) תשל"ג-1973)- להגיש תובענה חדשה בעניין זה בערכאה שבה ניתן פסק הדין, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה".
ראה גם רע"פ 7148/98 עזרא ואח' נ' זלזניאק ואח' פ"ד נג(3)
"באותם מקרים שבהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה שבגינה מתבקש הביטול ואפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה,אי-חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק הדין. הגשת תביעה לבית משפט לביטולם של הסכם הפשרה ושל פסק הדין שאישר אותו, דרושה לשם השגת הביטול ולא ניתן להשיג אותה תכלית בדרך אינצידנטלית, כגון על ידי הגנה מפני תביעה אחרת. ... מהיבט הפן ה"שיפוטי"- היינו, האישור שניתן להסכם על ידי שופט-כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים"
ראה תימוכין נוספים בדברי השופט גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", עמ' 328, מהדורה תשיעית , בקשה לביטול פסק דין צריכה לידון ככלל במסגרת תביעה עצמאית:
"פסק דין בהסכמה הוא הסכם מחייב שהוראותיו נוצרו ועוצבו בידי הצדדים. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענת פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין נמצאת בדיני החוזים, העוסקים בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. על כן, חלותם של דיני החוזים נובעות מן האופי המובהק של פסקי הדין בהסכמה. בהתאם לכך, נקבע בפסיקה כי הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין ניתנים לביטול אם נפל פגם בכריתתם.
בעל דין המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בכריתתו או בשל הפרתו על ידי בעל הדין האחר, חייב להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך, אשר נתן את פסק הדין, ואין הוא יכול להסתפק במתן הודעת ביטול בלבד . כל עוד לא בוטל פסק הדין, הוא שריר וקיים ואין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר.תקיפת החלק ההסכמי נעשית בדרך של הגשת תובענה נפרדת, על דרך של תביעה מקורית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק הדין הראשון..."
לאור האמור בפסיקה אותה פרטתי לעיל, מדובר בטענה הנכנסת לגדר הפן ההסכמי שנתן ביטוי להסכמות הצדדים, ולכן במצב זה בית המשפט המוסמך לדון בבקשה הוא הערכאה שנתנה את פסק הדין, לאחר שתוגש תובענה עצמאית ולא באמצעות פנייה בבקשה לבית המשפט שנתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.
אי לכך הבקשה נדחית.
בנסיבות האמורות אין צו להוצאות.