בנימינוב נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 10.6.12 (כב' השופט א. רון) בבע"ח 22785-02-12, במסגרתה נדחתה בקשת העורר להורות למשיבה למסור לעיונו חומר חקירה.

ביום 24.2.11 הגישה המשיבה כנגד העורר כתב אישום, במסגרתו הואשם בהחזקה במחשבו של כ-274 קבצים של סרטים פדופילים, עבירה ("החזקת פרסום תועבה") לפי סעיף 214(ב3) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

מעיון בחומר החקירה שהועמד לרשותה של ב"כ העורר התברר, כי במסמך פנימי של יחידת להב מיום 29.1.09 צוינה פניית אינטרפול ברזיל למדינת ישראל בדבר הפצת חומר פדופילי, לפיה, פרט לעורר עצמו זוהו מספרי IP של שישה חשודים ישראליים נוספים, ובמסמך האמור אף פורטו שמותיהם וכתובותיהם של אותם חשודים הנוספים.

על בסיס האמור, הגישה ב"כ העורר ביום 22.1.12 בקשה בה עתרה לבית משפט קמא, מכוח סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ"), כי יורה למשיבה להעביר לעיונה חומר חקירה הנוגע לעניינו של העורר, ובכלל זה:

א.כל ההליכים, ובכלל זה הגשת כתבי אישום, אשר ננקטו כנגד בעלי כתובות ה-IP המפורטות במסמך האמור מיום 29.1.09;

ב.בהנחה ולא הוגשו כתבי אישום כנגד כל או חלק מבעלי כתובות ה- IP האמורים, הנימוקים בשלהם הוחלט להימנע מהגשת כתבי אישום במקרים אלו;

ג.מכתבי התגובה מן המחוזות השונים למסמך האמור מתאריך 29.1.09.

לטענת ב"כ העורר בבקשה הנ"ל, לאור העובדה כי אכן אותרו חשודים נוספים אשר לכאורה עסקו באותה פעילות בלתי חוקית בה הואשם העורר, אם אכן יתברר כי נגד יתר החשודים לא הוגשו כתבי אישום כפי שהוגש נגד העורר עצמו, כי אז ניתן יהיה לבסס טענה של הגנה מן הצדק, בשל אכיפה סלקטיבית מצד המשיבה; ומכאן ההצדקה לדרישת העורר לקבל לידיו את החומר המבוקש, על מנת לבחון האם אכן פעלה המשיבה בדרך שוויונית נגד כל החשודים ולא רק נגד העורר.

ביום 10.6.12 ניתנה החלטת בית משפט קמא נשוא ערר זה, בה נדחתה בקשת העורר לגילוי חומר החקירה האמור. בהחלטתו ציין בית משפט קמא, בין היתר, את הדברים הבאים:

"עם כל הערכתנו הרבה מאוד לסנגורית הציבורית, על הפרק טענה שדינה לדחייה ואין בה בנסיבות העניין, ולא כלום. אין הדעת נותנת כלל שכל אימת שיוגש כתב אישום כנגד נאשם המייחס לו עבירה כזו או אחרת, יוכל הסנגור כדבר שגרה לבקש לקבל לידיו פרטי חשדות וחקירות כלפי אחרים ולראות בהן בסיס לטענה בדבר אכיפה סלקטיבית. פשיטה שיש חקירות שמצויות בעיצומן, פשיטה שביחס למקרים שונים תיתכן אף מחלוקת בין גורמי התביעה בשאלת דיותן של הראיות שנאספו כלפי אותו חשוד, ואין זה עניינו של הסנגור המבקש... טענה בדבר אכיפה סלקטיבית מחויבת בראשית ראיה לקיומם של שיקולים זרים, היינו שיקולים שבעטיים, מטעמים לא ענייניים הוגש כתב אישום כנגד הנאשם דנן ונעצמו העיניים ביחס למעשיו של חברו. טענות בכיוון זה לא נטענו כלל..."

לטענת העורר, טעה בית משפט קמא במסקנתו כי בנסיבות העניין שלפנינו, לא קמה לו הזכות לעיון בחומר החקירה המבוקש. לטענתו, המטרה אשר בגינה ביקש לעיין בחומר המפורט בבקשתו, היא אכן רצונו לבחון האם קמה לו טענת הגנה מן הצדק בגין אכיפה בררנית, וזאת לאחר כי כבר נמצאת בידו ראיה מוצקה לעובדה כי ישנם חשודים נוספים באותה עבירה אשר בגינה הוגש כתב האישום נגדו. אי לכך, טענת בית משפט קמא כאילו שיש לשלול ממנו את הזכות לעיין באותו חומר מאחר שלא טען במסגרת בקשתו כי המשיבה פעלה מתוך שיקולים זרים ולא עניינים בהגשת כתב אישום דווקא נגדו, מטילה עליו נטל לא צודק; ואין בידי נאשם כלשהו היכולת לעמוד בנטל כזה, המחייבו לטעון באשר לשיקולים של התביעה בהגשת כתבי אישום או אי הגשה של כתבי אישום נגד חשודים נוספים עוד בטרם שתעמיד המדינה לעיונו את החומר הרלבנטי. בשלב של הבקשה לעיון בחומר החקירה, אין כל חובה על הנאשם לטעון באשר למניעים של המדינה כתנאי להיענות לבקשתו, אלא, יש לבחון את בקשתו תוך התייחסות לקריטריונים של סעיף 74 לחסד"פ, הא ותו לא; ולטענתו, חומר שמסוגל לבסס טענת הגנה מן הצדק הינו חומר רלבנטי, ועל כן הוא נכלל במסגרתו של סעיף 74 האמור.

בתגובה, מבקשת המשיבה מבית המשפט לסמוך את ידיו על החלטתו של בית משפט קמא, ולטענתה, אכן אין בסיס להעביר לידי ב"כ העורר חומר ומידע אודות יתר החשודים המפורטים במסמך 29.1.09. זאת, מאחר שלטענתה, מידע זה כלל אינו רלבנטי לכתב האישום שהוגש נגד העורר עצמו, והעורר אף לא הציג בפני בית המשפט כל בסיס, ולו לכאורה, המצדיק את הרחבת היריעה באופן שתינתן לו הזכות לקבלת מידע אודות חשודים אחרים.

לאחר עיון בטיעונים של הצדדים ובהחלטת בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל בחלקו.

כבר נקבע לא אחת בפסיקה כי המונח "חומר חקירה" כפי שמופיע בסעיף 74 לחסד"פ, אינו ניתן להגדרה מדויקת וממצה, וכי הוא כולל:

"כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלך האישום הפלילי... מבחן העל לסיווג "חומר חקירה" הוא מידת הרלבנטיות שלו... אין לפרש את המונח "חומר חקירה" פירוש דווקני ומצמצם, המוגבל לחומר הראיות הנוגע אך ורק במישרין לעבירה המיוחסת לנאשם. הנטייה היא למתן פירוש מרחיב. די גם בנגיעה עקיפה. לשון אחרת, "חומר חקירה" הוא גם ראיות השייכות באופן הגיוני "לפריפריה של האישום", אשר להן עשויה להיות רלבנטיות לאישום או לניהול ההגנה"

בש"פ 10823/09 אליר לדר נ' מ"י, פורסם במאגרים המשפטיים (מיום 19.1.10).

במקרה דנן מבקשת ב"כ העורר המלומדת לבחון האם נקטה המשיבה בגישה של "איפה ואיפה" בהגשת כתב אישום נגד העורר בלבד, בעוד שידוע לה אודות שישה חשודים נוספים אשר עסקו לכאורה באותם מעשים בגינם מואשם העורר. לשיטתה, חומר החקירה המבוקש יכול לסייע בידה לבסס טענה של הגנה מן הצדק, אם יתברר שמדיניות המשיבה ביחס לעורר שונה מזו הננקטת על ידה כלפי חשודים אחרים; ואם אכן יתברר כי לא הוגשו כתבי אישום נגד מי מהחשודים הנוספים, תתבקש אז התביעה להסביר זאת במסגרת תשובתה לטענת ההגנה האמורה. ברם, בשלב המקדמי בו אנו נמצאים, אין הצדקה להנחה עליה מתבססת החלטת בית משפט קמא, כי ישנם הסברים תמימים ומגוונים לאי- הגשת כתב אישום נגד חשוד זה או אחר ועל כן, על המבקש הנטל – כתנאי להיענות לבקשתו – שכבר בשלב זה יעלה טענות מבוססות באשר למניעים של התביעה שלא להגיש כתבי אישום נוספים.

בהקשר זה, כבר נקבע בפסיקה כי הטענה בדבר אכיפה בררנית נכנסת "תחת המטריה של הגנה מן הצדק"; ראו, עע"מ 2398/08 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ' אליצור סגל, פורסם במאגרים המשפטיים (מיום 19.6.11), בו מציין כב' השופט (כתוארו דאז) גרוניס את הדברים הבאים:

"מדובר בטענה של אכיפה בררנית... הביקורת השיפוטית על החלטות של התביעה הכללית בעניין העמדה לדין, ובמיוחד אי העמדה לדין, מצומצמת ביותר... משהיקף הביקורת מצומצם הוא, קיים צידוק להפעיל מנגנוני בקרה אחרים לגבי החלטות בדבר העמדה לדין וביתר שאת באשר לאי העמדה לדין... מנקודת מבט זו בהחלט ראוי לאפשר לנאשם לעיין בהחלטות רלבנטיות של התביעה הכללית. כמו כן, אם לא תינתן לנאשם גישה להחלטות, ספק אם יוכל הוא לבסס טענה בדבר אכיפה בררנית".