בן שושן נ' מדינת ישראל

החלטה

ערר על החלטת בימ"ש קמא, סגן הנשיאה כב' השופט ויטלסון, אשר דחה בקשת העוררת לביטול או קיצור השבתת רכב.

העובדות הצריכות לעניין: בבעלות העוררת רכב פרטי. בנה של העוררת נטל את הרכב לשימושו וברשותה. מאוחר יותר באותו יום, במהלך בדיקה שגרתית, נמצא כי הבן נוהג ברכב בשעה שבגופו 775 מ"ג אלכוהול בליטר אחר של אוויר נשוף. לצד פסילה מנהלית אשר הושתה על הבן, החליט קצין משטרה לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 57 א'(2) לפקודת התעבורה והורה על איסור מנהלי על שימוש ברכב לתקופה של 30 ימים. העוררת, הגישה בקשה לביטול איסור השימוש. לדבריה, אשר נסמכו על תצהיר, היא התרתה בבנה כי חובה עליו לנהוג על פי כל חוקי התנועה "ובשום פנים ואופן לא להתפתות ולא לשתות משקאות אלכוהוליים חלילה". ראה סעיף 3 לתצהיר. כמו כן, הוסיפה והדגישה כי לא הייתה לה סיבה לחשוש שבנה לא ימלא אחר אזהרתה, הואיל והוא "בעל ערכים חיוביים וטובים" ואף שירת בצה"ל ביחידה קרבית.

בימ"ש קמא קבע כי אין בגדר האמור בתצהיר משום הגנה טובה על פי סעיף 57 ב' לפקודת התעבורה. עוד הוסיף בימ"ש קמא כי הוא מאמין לעוררת כי אכן ביקשה את בנה שלא לנהוג שעה שהוא שיכור. חרף זאת, דחה בימ"ש קמא את הבקשה "לנוכח חומרת העבירה והסיכון לציבור מנהיגת נהגים שיכורים בכלי רכב".

על החלטת בימ"ש קמא נסב הערר אשר בפניי.

משנקבע עובדתית כי העוררת הזהירה את בנה, עולה מאליה השאלה האם די באזהרה המילולית על מנת לעמוד בהגנות אותן מעניק סעיף 57 ב' לפקודה.

סעיף 57 ב' שכותרתו פנייה לבימ"ש קובע בסעיף (ב)(2) בזו הלשון:

"מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57 א (א)".

לשון הסעיף מציבה שני תנאים מצטברים: הנוהג פעל בניגוד להוראות בעל הרכב ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

בנסיבות מקרה זה, קבע בימ"ש קמא כי הוא מאמין שהעוררת אכן ביקשה מבנה להימנע מנהיגה במצב של שכרות. השאלה היא, האם באזהרה המילולית, יצאה העוררת ידי חובה ועשתה כל שביכולתה כדי למנוע את העבירה.

חוששני שהתשובה לכך שלילית.

בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (66) התשס"ה – 2004 ה"ח הכנסת 63, עמ' 65, נאמר כי הצעד הננקט כלפי הבעלים, עומד במבחני עסקת ההגבלה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מדובר בצעד מידתי אשר נועד להטיל נטל כלכלי משמעותי על בעל הרכב משום שהמחוקק ביקש לקבוע חובת זהירות מוגברת בה נוטל חלק כלל הציבור.

מכאן, שעל הבעלים של הרכב לדעת כי בשעה שהוא מוסר את מפתחות הרכב לאחר, צפון סיכון של שלילת הרכב למקרה בו תתבצע עבירה ברכב. על כן ולא בכדי קבע המחוקק נטל כבד על בעל הרכב להראות כי עשה ככל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירה.

בנסיבות מקרה זה, נטל הבן, צעיר לימים, את הרכב בשעה 22:30. הדעת נותנת כי עשה כן לשם בילוי. אין לקבל את טענת בא כח העוררת כי די באזהרה המילולית. נוכח שכיחות ונפיצות התופעה של צעירים הנוהגים שיכורים לאחר בילוי לילי, יש לבדוק, להבטיח ולוודא כי הנהג המקבל את מפתחות הרכב אינו מתעתד לשתות במהלך הבילוי ואם יעשה כן, יש להקפיד שמי מחבריו הוא שינהג ברכב. אכן, במובן מסוים, אנו הופכים את ההורים לבני הערובה של ילדיהם בשעה שכלי הרכב שבבעלותם מושבתים. אולם, בשיקול הכולל, אם יובהר הבהר היטב לצעירים כי הרכב יושבת לתקופה של 30 ימים וכי נזק משמעותי ייגרם להורים, אם ינהגו במצב של שכרות, אפשר שיהיה בכך אפקט מצנן ומרסן.

הנה כי כן, לא די באזהרה מילולית בשעה שמהנסיבות עולה בבירור כי האפשרות שנוטל מפתחות הרכב ינהג בהיותו שיכור, הינה ממשית.

ברוח הדברים הללו אף נדחו עררים של חברות בע"מ ובהן חברות ליסינג, כאשר הזיקה בין החברות לבין הנוהג הייתה קלושה למדי. יפים הדברים שבעתיים בנסיבות מקרה זה בהן הזיקה בין העוררת לבין בנה, ממשית ביותר.

לא אוכל לקבל הערר והוא נדחה בזה.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"ב, 29 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.