בן צבי ואח' נ' מנרב פרויקטים בע"מ

פסק דין

מבוא

שתי תובענות שהוגשו בדרך של המרצת פתיחה, ועניינן חוזה קומבינציה מיום 23/6/08 (להלן "החוזה") בין המבקשים כמעמדם בכותרת (להלן "בן-צבי") לבין המשיבה שבכותרת (להלן "מנרב"). המשיבים 4 ו-5 בה"פ 3066-01-10, עורכי הדין ארי הלל וליאור גרו (להלן עוה"ד) יצגו את בן-צבי, תושבי ארה"ב, לכל דבר ועניין במו"מ לקראת כריתת החוזה ובמהלך התקופה שלאחר מכן. עדנה בן-צבי היא אמם של דניאל וגיא בן צבי. אף שהחוזה תואר לעיל כ"חוזה קומבינציה", מבנהו היה מורכב יותר מאשר חוזה קומבינציה רגיל מפני שהוא כלל גם מרכיב של תשלום בכסף של חלק מהתמורה לבן-צבי. תחילה הוגשה על ידי בן-צבי ה"פ 40912-12-09 (להלן גם "תובענת בן-צבי"), ובה נתבקש על ידם סעד הצהרתי לפיו החוזה בוטל על ידם כדין וכן צו המורה למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת מנרב בדבר קיומו. מנרב היא המשיבה היחידה בתובענה זו, ועורכי הדין אינם בעלי דין בה כלל אף שהיא כוללת טענות רבות, ואף חמורות, כנגדם. לאחר מכן הוגשה על-ידי מנרב ה"פ 3066-01-10 (להלן גם "תובענת מנרב") שהמשיבים בה הם בן-צבי ועורכי הדין, בה עתרה מנרב לסעד הצהרתי לפיו החוזה תקף ולמתן צו המורה לעורכי הדין לעשות שימוש ביפויי כח שבידיהם מטעם בן-צבי לביצועו של החוזה. שאלת המפתח המרכזית שעל פיה בעיקר תוכרענה שתי התובענות היא השאלה האם ביטלו בן-צבי כדין את החוזה. על כן תידון שאלה זו, וממילא גם התובענה שהגישו בן-צבי, תחילה. במסגרת דיון זה צריכה להתברר גם שאלת-משנה של מועד מתן הודעת הביטול.

תובענת בן-צבי - כללי

אין מחלוקת כי מנרב לא קיימה את חיוביה על פי החוזה במועדם, ככתבם וכלשונם. כידוע, הפרת חוזה מזכה את הצד הנפגע בסעדים ובהם ביטול החוזה. יחד עם זאת, הפרה שאינה יסודית אינה מאפשרת ביטול החוזה אלא לאחר מתן ארכה לתיקון ההפרה. יתרה מכך: כאשר ההפרה אינה יסודית והמפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר קבלת הביטול, רשאי המפר לטעון כי הביטול אינו צודק בנסיבות העניין וטענתו זו תישמע ואם תתקבל, לא יהיה תוקף לביטול (סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). גם במקרה של הפרה יסודית (בין שהיא יסודית מטבעה ובין שהיותה יסודית הוא פרי הסכמה בין הצדדים בנדון), המאפשרת ככלל ביטול מיידי של החוזה, הרי משניתנה ארכה לתיקון ההפרה שוב לא ניתן לבטל את החוזה בשל אותה הפרה אלא אם ההפרה לא תוקנה עד חלוף הארכה. עוד יודגש כי כמו כל שימוש בזכות, כפופה זכות הביטול מחמת הפרה לחובת תום הלב. מחלוקת בדבר ביטולו של חוזה מחמת הפרתו מחייבת ככלל בחינתן של לפחות שתי שאלות אלה: שאלת ההפרה (קיומה, ובמקרים המתאימים גם שאלת היותה הפרה יסודית); ושאלת הודעת הביטול. גם מקום שהצד הנפגע אכן זכאי לבטל את החוזה אין החוזה מתבטל מאליו רק מחמת הפרתו, אפילו היא יסודית, וגם במקרה כזה הביטול הוא רק בגדר ברירה שבידי הנפגע. כדי לממש את ברירת הביטול חייב הנפגע ליתן הודעת ביטול למפר. ככלל אין דרישת צורה מסוימת להודעת ביטול ויכול שהיא תינתן בהתנהגות, אולם נדרש שהיא תהיה חד משמעית ותעיד בעליל על רצונו של הנפגע לממש את ברירת הביטול. על ההודעה האמורה להגיע למפר, והיא חייבת להינתן תוך זמן סביר מרגע שקמה עילת הביטול. עוד יש לזכור כי ככלל, לא ניתן לבטל חוזה שהופר כאשר הודעת הביטול ניתנת לאחר תיקון ההפרה, אלא אם האיחור בקיום החוזה עולה כדי אי קיום החוזה; ראו: ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבניין בע"מ, סעיף 11 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה דאז) ביניש. מטיעוני הצדדים עולים שני מועדים אפשריים של מתן הודעת הביטול: 6/5/09, ו-9/7/09. רגישותה וחשיבותה של הטענה כי הודעת הביטול ניתנה, כנטען, ביום 6/5/09, מקורה בנתונים העובדתיים הבאים: לפי הוראות סעיף 3 לחוזה, ובהינתן העובדה שהתנאי המתלה כהגדרתו בחוזה התקיים ביום 2/12/08, היו מועדי התשלום של התמורה הכספית לבן-צבי כדלהלן: 3,971,840 ₪ היו אמורים להיות משולמים עד ליום 15/1/09 כולל (סעיף 3(א) לחוזה); סך נוסף של 992,960 ₪ היה אמור להשתלם עד לתחילת חודש מרץ 2009 (סעיף 3(ב) לחוזה). לסכומים הנ"ל היו אמורים להתווסף ריבית בשיעור הקבוע בסעיף 3(ג) לחוזה וכן הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן (אולם לא פחות מהקרן הנקובה בחוזה). בפועל, שולמו (ועל כך אין מחלוקת) הסכומים הבאים במועדים דלהלן: 800,000 ₪ ביום 21/1/09; 150,000 ₪ ביום 26/2/09; 892,308 ₪ ביום 22/4/09; 1,085,577 ₪ ביום 30/4/09; ו-2,092,334 ₪ ביום 10/5/09. לשון אחר: רק אם הודעת הביטול ניתנה לפני התשלום האחרון מיום 10/5/09, ניתן להצדיקה בהפרות החיובים הכספיים הקבועים בחוזה, משום שהחל מאותו תשלום תוקנו ההפרות הללו (לפחות במובן זה שסכומי הקרן, בתוספת הריבית החוזית עד למועדו של כל תשלום בפועל, שולמו כבר). המועד של 9/7/09 הוא המועד שבו – ועל כך אין מחלוקת – שלחו עוה"ד למנרב הודעה בכתב בשם בן-צבי בדבר ביטול החוזה. במועד זה, כך טוענת מנרב, כבר תוקנו ההפרות ואף ניתן פיצוי על ההפרות שהתבטאו באיחור בהעברת כספים (בצורה של תשלום ריבית על התקופה של האיחור בתשלום). בן-צבי חולקים על טענה זו וטוענים כי גם במועד זה היתה מנרב במצב של הפרת חיוביה הכספיים כלפיהם על פי החוזה, אולם הם טוענים גם כי הודעה זו היא הודעת ביטול שניה, וקדמה לה הודעת ביטול שניתנה ביום 6/5/09. הודעה זו, לטענת בן-צבי, ניתנה על ידי גב' בן-צבי בעל פה לעוה"ד, אשר שימשו לטענתה גם כעורכי הדין של מנרב (להלן "הודעת הביטול הראשונה"). עוה"ד מכחישים מבחינה עובדתית את הטענה כי במועד הנ"ל ניתנה להם הודעה בדבר ביטול החוזה. מנרב טוענת כי גם אם ניתנה הודעה כנטען, אין היא בגדר הודעת ביטול משום שלא נתנה למנרב ולא באה לידיעתה. במסגרת זו טוענת מנרב כי עוה"ד לא היו עורכי-דינה אלא רק היו אמורים, אם החוזה יבוצע, לטפל גם עבור מנרב בעריכת החוזים עם רוכשי הדירות וברישום הנכס שייבנה כבית משותף.

נוכח טענת מנרב כי ההפרות, המינוריות לטענתה, של החוזה על ידה באו על תיקונן טרם מתן הודעת הביטול ונוכח המחלוקת בשאלה מתי ניתנה הודעת הביטול, תידון תחילה שאלת מועד הביטול. לשאלה זו, כפי שהובהר לעיל, עשויה להיות השפעה מהותית על תוקף הודעת הביטול.

מועד מתן הודעת הביטול

תחילה יש לבדוק את טענות בן-צבי בדבר הודעת הביטול הראשונה (שכזכור נטען כי ניתנה בע"פ לעוה"ד בפגישה עמם ביום 6/5/09). ראשית, יש לקבוע כי אין לקבל הטענה שהודעה של גב' בן-צבי לעוה"ד (אם אמנם ניתנה, וכזכור עוה"ד מכחישים שניתנה), שכזכור היו עורכי הדין של בן-צבי, כמוה כהודעה למנרב עצמה. בן-צבי טוענים לניגוד עניינים חמור מצד עוה"ד, אולם דין הטענה להידחות מבלי לדון בה לגופה, מכמה טעמים. עוה"ד כלל לא הוגדרו על ידי בן-צבי כבעלי דין בתובענה שהגישו בן-צבי. לא ראוי לדון בטענות חמורות נגד עורכי דין אשר הם אינם בעלי דין באותה תובענה בו מועלות טענות אלה, וממילא לא היה להם יומם להתמודד באופן ראוי ומלא עם הטענות – לא במישור הראיתי ולא במישור הטיעונים. העובדה שעוה"ד הם משיבים בתובענה שהגישה מנרב אינה יכולה להספיק, משום שבמעמדם זה כל שהיו חייבים ואף רשאים לעשות הוא להתמודד עם הדרישה שהעלתה מנרב כי יינתן צו המחייב אותם לפעול על פי יפויי כח שניתנו להם במסגרת החוזה שבין מנרב לבן-צבי. טעם נוסף הוא כי גם אם היה ניגוד עניינים כנטען מצד עוה"ד, אין בו כדי לעשותם שלוחיה של מנרב לקבלת הודעת ביטול מטעם בן-צבי. לפי החוזה, היו עוה"ד אמורים לטפל גם עבור מנרב ברישום זכויות רוכשי הדירות העתידיים, אולם אין הדבר הופך אותם לעורכי דינה של מנרב לצורך יחסי בן-צבי ומנרב על פי החוזה עצמו, מה-גם שבשלב זה טרם נמכרו דירות כלשהן. אכן, במסגרת המסמכים שנחתמו על פי החוזה ניתן על ידי מנרב יפוי כח המסמיך את עוה"ד כהגדרתם לעיל אך גם את עורכי דינה של מנרב המייצגים אותה בהליכים שבפניי, לבצע בשמה ועבורה שורה ארוכה של פעולות על פי חוזה הקומבינציה ולשם ביצועו, אולם אין להסיק מכך שעוה"ד כהגדרתם לעיל הפכו לשלוחיה של מנרב לכל דבר ועניין לצורך החוזה, לרבות קבלת הודעות בשמה ועבורה מבן-צבי, הודעות שעוה"ד עצמם שולחים או מוסרים מטעם ובשם בן-צבי. בנוסף, בחוזה נקבע במפורש כיצד יש לתת הודעות על פיו (סעיף 71 לחוזה – הודעה בדואר רשום לכתובתה של מנרב באשדוד כרשום בפתח החוזה), ואין חולק שהדרך הקבועה בחוזה למתן הודעות למנרב איננה על ידי הודעה לעוה"ד כהגדרתם בפסק דין זה. בחוזה אף נאמר במפורש כי עוה"ד כהגדרתם לעיל אינם עורכי הדין של מנרב לצורך החוזה. שנית ואף שבן-צבי מעלים בסיכומיהם טענות קונספירציה שונות המבוססות על קטעי דברים, נקבע בזה כי לכל הפחות לא הוכח שעוה"ד הודיעו למנרב, לפני המועד בו נשלחה הודעת הביטול בכתב ביום 9/7/09, שבן-צבי מבטלים את החוזה עימם. שלישית, וזה העיקר: לכל אלה יש להוסיף כי בן-צבי עצמם (וליתר דיוק הגב' בן-צבי), יחד עם עו"ד בנימין אהרון המייצג אותה בתובענות שבפניי, הוסיפו לדון עם עוה"ד בנושאים הקשורים לחוזה גם לאחר המועד שבו לטענתם כבר ניתנה הודעת הביטול הראשונה (6/5/09), ואף נסעו יחד עימם לפגישה במשרדי מנרב שבה נכחו בכיריה של מנרב ונדון בה המשך ביצוע החוזה. פגישה זו התקיימה ביום 11/6/09, פרק זמן של ממש לאחר מועדה הנטען של הודעת הביטול הראשונה. אין חולק שלכל אורך הפגישה הזו לא אמרו גב' בן-צבי או עו"ד בנימין אהרון בכל שלב שהוא שהחוזה כבר בוטל. צדדים לחוזה שבוטל יכולים להיפגש לאחר הביטול כדי לחפש דרך לחדש את הקשר החוזי ביניהם; אולם כאשר זהו המצב, נקודת המוצא של השיחה הוא שהחוזה כבר מבוטל, ועתה על מי שמעוניין לחדש את הקשר החוזי להציע חידוש כזה בתנאים זהים לתנאים המקוריים או שונים מהם, והניצע חופשי לקבל את ההצעה או לדחותה. לא יתכן לנהל פגישה ממושכת ומקיפה בעניין ביצוע החוזה כחודש ויותר לאחר שבן-צבי כבר ביטלו אותו, לטענתם, מבלי שיזכירו בכל דרך שהיא את דבר הביטול. במיוחד חשוב לחזור ולהדגיש כי עו"ד בנימין אהרון, שהיה בסוד כל המהלכים שבין הגב' בן-צבי לעוה"ד, עודכן בכל מהלך ונכח בכל שיחה כמעט, השתתף באותה פגישה לכל אורכה. גב' בן-צבי טענה בעדותה שהיא אינה עורכת-דין ואינה בקיאה בחוק בכלל ובזה החל בישראל בפרט (נוכח העובדה שהיא מתגוררת בארה"ב שנים רבות). גם אם נקבל את הטענה שהיא עצמה לא היתה ערה עד תום לסתירה שבין טענת הביטול (הראשונה) לבין הפגישה במשרדי מנרב כפי שהתקיימה, הרי שלא ניתן לומר זאת על עו"ד אהרון שליווה את הגב' בן-צבי לאורך כל התקופה הרלבנטית וידע היטב על טענת הביטול הראשונה שלה, וחרף זאת לא אמר על כך דבר וחצי דבר באזני בכירי מנרב במשך הפגישה עימם. נמצא אם כן כי התנהלותה של גב' בן-צבי, גם כאשר היא מלווה באופן צמוד על ידי עורך-דין שאינו אחד מעוה"ד כהגדרתם לעיל, אינה יכולה להתיישב עם טענת הביטול הראשונה. על כן, גם לו הייתי מקבל את טענתה של בן-צבי כי הודיעה לעוה"ד על ביטול החוזה (להבדיל מהבעת רצון גרידא לבטלו), ואינני מכריע בכך משום שהדבר אינו נחוץ כדי להגיע לתוצאה, עדיין יש לקבוע כי אין המדובר בהודעת ביטול שניתנה כדין למנרב, וכן יש לקבוע כי התנהלותה של גב' בן צבי לאחר מועד הודעת הביטול הראשונה הנטענת, לרבות בפגישה במשרדי מנרב, עומדת בסתירה גמורה לטענה כי החוזה בוטל כבר במסגרת ההודעה הראשונה הנטענת. כל הדיון דלעיל התבסס על ההנחה כי גב' בן-צבי אכן אמרה לעוה"ד ביום 6/5/09 שהיא מבטלת את החוזה. עוה"ד אינם מאשרים את נכונות הדברים מבחינה עובדתית. יתרה מכך: העובדות סותרות את הטענה הזו. כך, לקראת יום 21/6/09 (כחודש ומחצה לאחר שכבר ניתנה, כביכול, הודעת ביטול ולאחר הפגישה במשרדי מנרב) כותבת גב' בן-צבי לעוה"ד (מב/15) כי היא דורשת לנקוט בכל הדרוש על מנת לבטל (את החוזה) גם ללא הסכמת מנרב. אלו דברים המעידים בבירור על כך שהכותבת יודעת היטב שטרם ניתנה על ידה הודעת ביטול ושהחוזה טרם בוטל, ולא ניתן ליישב בינם לבין הטענה שהיא נתנה את הודעת הביטול כבר ביום 6/5/09. הטענה שהודעת הביטול כבר ניתנה גם אינה נזכרת במכתב זה, אפילו ברמז. הוא הדין במכתבו של עו"ד אהרון לעוה"ד מש/3 מיום 12/5/09 שנכתב בעליל בשם הגב' בן-צבי. בסעיף ב' לאותו מכתב כותב עו"ד אהרון כך: "גב' בן-צבי ביקשתני להעביר אליך את מורת רוחה הרבה מהתנהלות חב' מנרב בקיום התחייבויותיה עד כה ותשקול את צעדיה לגבי תגובתה להפרות אלה. כמו כן ביקשתני גב' בן-צבי להביע מורת רוח מתגובתך להפרות ההסכם של חב' מנרב ומבקשת את הסברך לכך טרם תחליט על צעדיה בהמשך" (ההדגשה הוספה). אלו דברים ברורים המוכיחים חד משמעית שגם עו"ד אהרון היודע היטב הודעת ביטול מהי ומה משמעותה ותוצאותיה, בשם גב' בן-צבי, אינו מזכיר כל טענה כי החוזה כבר בוטל אלא להיפך – מודיע שהיא "תשקול את צעדיה" בשל ההפרות. דברים אלו סותרים חזיתית, ולכן גם מפריכים, את הטענה כאילו ניתנה הודעת ביטול ביום 6/5/09 אפילו בין גב' בן-צבי לעוה"ד. כך גם מש/4, מכתבה של גב' בן-צבי לעוה"ד מיום 8/7/09, שם היא כותבת כי היא מבקשת לשלוח את המכתב "כך שיבטל את החוזה". גם כאן אין כל רמז לטענה כאילו החוזה כבר בוטל בהודעה מיום 6/5/09 (או במועד אחר כלשהו). כמו כן אין כל טעם להיאחז באמירה כי מנרב מתנגדת לביטול החוזה. הרי לא ניתן להתכחש לכך שעוה"ד ניסו להביא להסכמה עם מנרב על ביטול מוסכם של החוזה. ניסיון זה נענה בסירוב מצד מנרב, וברור לגמרי שזהו ההקשר של הדיבור "מנרב מתנגדת לביטול החוזה". הניסיון לטעון כאילו הדברים מעידים על כך שניתנה הודעת ביטול (להבדיל מהצעה להסכים לביטול מוסכם) הוא מלאכותי ואף משולל תום לב. לכך יש להוסיף כי התרשמותי מעדותה של הגב' בן-צבי היתה לא חיובית בעליל, וניתן היה להבחין בבירור באופן שבו נטתה "לעגל" עובדות, נתונים ומועדים כדי להתאימם לטענות המועלות בשמה. על כן יש לקבוע גם כי לא הוכח כלל כעניין שבעובדה שאכן נמסרה הודעת ביטול בע"פ לעוה"ד ביום 6/5/09 או במועד הסמוך לו.

המסקנה המצטברת מהדברים היא שלא ניתנה הודעת ביטול לפני יום 9/7/09. מטעם זה גם אין צורך לבחון האם במועד הודעת הביטול הראשונה הנטענת היתה בידי בן-צבי עילה לבטל את החוזה, משום שביטול הוא לעולם ברירה בידי הנפגע מהפרה. מרגע שנקבע שבאותו מועד כלל לא מומשה ברירת הביטול בדרך הקבועה בדין ובחוזה, אין עוד צורך לברר אם באותו מועד היתה בכלל זכות להפעיל את ברירת הביטול.

עילות הביטול נכון ליום 9/7/09

ההיבט הכספי – מועדי וסכומי תשלומים לבן-צבי

כעת יש לבחון את השאלה מה היה מצב הדברים ביום 9/7/09, בו אכן ניתנה הודעת ביטול. אין מחלוקת שבאותו מועד כבר לא היו סכומי קרן שהיה על מנרב לשלם עד אז וטרם שולמו. אכן, הם שולמו באיחור, אולם האיחור הזה הסתיים לפני הודעת הביטול כאשר מנרב לא רק מעבירה את כל הסכומים שהיה עליה להעביר אלא אף מוסיפה עליהם ריבית בגין תקופת האיחור בתשלומם. בן-צבי טוענים בסיכומיהם שהריבית הזו אינה בגדר פיצוי מלא על האיחור כקבוע בחוזה ומכאן שגם במועד זה טרם קוימו כל החיובים הכספיים במלואם, אולם באופן מפתיע לא טרחו לפרט – בסיכומים או במסגרת הראיות – מהו הסכום שמגיע להם וטרם שולם. מכל מקום, בין שאותה ריבית היא פיצוי מלא על ההפרה שבאה לביטוי באיחור בתשלום ובין שלא, לטעמי העיקר הוא שההפרה העיקרית עצמה באה על תיקונה גם אם הפיצוי שניתן בגינה לא היה מלא (ובכך איני מכריע, משום שהכרעה כזו אינה נחוצה כאן). מכאן שהאיחור בתשלומים אינו יכול להיות עילה להודעת הביטול במועד נתינתה, משום שבאותו מועד ההפרה הזו כבר תוקנה.

הפרת מצג חוזי והטעיה בנוגע ליכולת הכספית של מנרב לעמוד בחיוביה

טיעון אחר של בן-צבי הוא כי אחת מהעילות לביטול החוזה היא הפרת ההצהרה של מנרב כי בידיה היכולת הכספית והמשאבים הכספיים הדרושים לביצוע חיוביה על פי החוזה. בעניין זה נטען הן להפרת החוזה (משום שמדובר בהצהרה שנכללה בחוזה גופו) והן להטעיה המצדיקה ביטול החוזה בהיותה פגם ברצון המזכה בברירת ביטול.

כידוע, כאשר מצג טרום חוזי נכלל גם בחוזה עצמו ומתברר כי המצג לא היה נכון, קמה לצד השני הן טענה של פגם ברצון מחמת הטעיה והן טענה של הפרת החוזה עצמו. כדי שהטעיה תקים ברירת ביטול, עליה לגרום לצד המוטעה להאמין בנכונות המצג המטעה. ניתן לקבל את גרסת בן-צבי כי היא האמינה שהמצג בדבר יכולתה הכספית של מנרב לעמוד בחיוביה. עוד נדרש שהצד המוטעה לא היה מתקשר בחוזה אלמלא הטעות שנגרמה עקב ההטעיה, וגם בנקודה זו אני נכון לקבל גרסת בן-צבי כי לו ידעה שמנרב אינה בעלת יכולת כספית לעמוד בחיוביה לא היתה מתקשרת עמה. לעניין זה אין זה משנה כלל כי המו"מ נוהל לא עם בן-צבי ישירות אלא עם עוה"ד, שפעלו בנדון בשמם של בן-צבי ועבורם. התנאי הבא לתוקפו של ביטול מחמת הטעיה, כמו גם לתוקפו של ביטול מחמת הפרה יסודית, הוא כי הביטול יתבצע תוך זמן סביר מהמועד בו באה ההטעיה (או ההפרה היסודית, לפי המקרה) לידיעת הצד המבטל. לטעמי, בן-צבי לא עמדו בתנאי זה. כידוע, השאלה מהו זמן סביר תוכרע בכל מקרה על פי נסיבותיו. לדעתי, כאשר ההטעיה היא מצג שווא לגבי יכולתו של צד לקיים חיוב חוזי, הזמן הסביר למימוש ברירת הביטול הנצמחת בגינה מסתיים לכל המאוחר כאשר ההפרה האופרטיבית שהיא תוצאת ההטעיה באה על תיקונה. גישה כזו יוצרת תמריץ לצד שהפר את חיוביו לעשות מאמץ לתקן את ההפרה כל עוד לא מומשה ברירת הביטול (בין שמימושה ינומק בהפרה עצמה, ובין שיתבסס על הטעיה לגבי המצג לפיו יש למפר יכולת לעמוד בחיוביו החוזיים ללא הפרה). זו לכל הדעות תוצאה רצויה. בידי הצד הנפגע מההפרה והמוטעה לגבי נכונות המצג הברירה לממש את זכות הביטול שלו לפני שההפרה תוקנה ולפני שהמצג המטעה נעשה בדיעבד למצג נכון. ההפרה החלה עוד לפני תחילת חודש מאי 2009 ותוקנה לפני מחצית חודש מאי 2009, אולם הודעת הביטול ניתנה רק ביום 9/7/09. זהו פרק זמן ניכר, לא רק במובן הכרונולוגי הטכני אלא גם מבחינת הנסיבות לגופו של עניין, משום שבמשך אותו פרק זמן היו התפתחויות לגופה של הפרשה. הגב' בן-צבי שהתה במהלכו בישראל ואף דאגה לליווי על ידי עו"ד שאינו אחד מעוה"ד כהגדרתם לעיל. היא נפגשה עם עורכי דינה. היא שוחחה עמם. היא אפילו השתתפה בפגישה עם צמרת חברת מנרב במשרדיה באשדוד, לשם נסעה במיוחד יחד עם עוה"ד כהגדרתם לעיל ועם עו"ד אהרון. כל המהלכים האלה מביאים לכך שהזמן שחלף עד למתן הודעת הביטול הפך לבלתי סביר.

בסיכומיהם טענו בן-צבי גם כי אותו חוסר יכולת כספית הביא לעיכוב בחתימת חוזה פיתוח עם החברה העירונית לפיתוח ובסלילת כביש, שהיו תנאים לקבלת היתר בניה. היות ואת היתר הבניה היה על מנרב לקבל רק בחודש אוקטובר 2009 והודעת הביטול ניתנה כשלושה חודשים לפני כן, אין כל חשיבות לשאלה מדוע לא נחתם חוזה הפיתוח לפני חודש אוקטובר ומדוע לא נסלל הכביש עד אז. לא הוכח כי אילולא הביטול לא היתה מנרב מסוגלת לעשות את המאמץ הדרוש לצורך ביצוע פעולות אלה.

לכך יש להוסיף כי לא הוכח כלל שהיתה הטעיה. לא כל מצג שבדיעבד מתברר כבלתי נכון או בלתי מדויק עולה לכדי הטעיה. ככל שטענתם של בן-צבי לביטול מחמת פגם ברצון מבוססת לא על טעות גרידא אלא על טעות שהיא תוצאה של הטעיה (וזו טענתם, כפי שכתבו במפורש בסיכומיהם), היה על בן-צבי להוכיח פוזיטיבית שהמצג בדבר קיום יכולת כספית לא היה נכון בעת שנעשה, כלומר במהלך המו"מ ובמועד חתימת החוזה. הדבר לא הוכח. ודוק: אם בוחנים את אמיתות המצג ב"מבחן התוצאה", כי אז ראוי להתמקד לא בהיבט הטרום-חוזי שלו כפגם ברצון אלא בהיבט החוזי, כהפרת החוזה עצמו; אלא שמרגע שתוקנה ההפרה, שוב אין בנמצא הפרה המזכה בביטול (להבדיל מסעדים אחרים). כדי שתעמוד בעינה גם טענת ההטעיה, יש להוכיח את אי נכונותו של המצג לא במבחן התוצאה, אלא בעת שנעשה. כאמור לעיל, לא הובאה כל ראיה לכך שכבר בעת עשיית המצג היה המצב העובדתי שונה מכפי שהוצג. הרי אין צורך במומחיות של ממש כדי לדעת שמימון עסקאות גדולות בתחום ייזום הנדל"ן, הכוללות התחיבות לשלם מיליוני ₪ כמעט מייד ולפני שניתן למכור יחידות דיור עתידיות ולאחר מכן לממן בניה של בנין מגורים גדול, אינו מגיע מההון העצמי של היזם אלא מתקבל לפחות בעיקרו ממוסד פיננסי שעיסוקו בין השאר במימון פרויקטים כאלה (ויש בחוזה די והותר הוראות המלמדות בבירור כי הצורך במימון על ידי בנק מלווה היה ידוע היטב לצדדים). היכולת לגייס מימון כזה גם היא בגדר יכולת כספית לקיים את החיובים החוזיים. כדי להוכיח הטעיה היה על בן-צבי להוכיח כי כבר בעת עשיית המצג, היינו לפני ועד לרגע כריתת החוזה, היה המצב העובדתי האמיתי שמנרב לא היתה יכולה לקבל מימון בנקאי שיאפשר לה לקיים את חיוביה על פי החוזה במלואם ובמועדם. לא הובאה ראיה כזו. עוד נזכור כי החוזה נכרת ביוני 2008, וכי זמן לא רב לאחר מכן התעצם המשבר הפיננסי העולמי עד אשר הגיע לשיא בסביבות ספטמבר 2008. מכאן שלא ניתן לקבוע רק על סמך מבחן התוצאה כי העובדה שלא היו בידי מנרב הכספים הדרושים כדי לעמוד בחיוביה הכספיים במועד החוזי, מוכיחה בהכרח את הטענה שכבר עובר לכריתת החוזה היה המצג בדבר קיום היכולת הכספית (הכוללת את היכולת לגייס את הכספים ממקור חיצוני) בלתי נכון.

המסקנה המצטברת מהדברים היא כי לא הוכח שהיתה הטעיה, וכמו כן הודעת הביטול ניתנה בחלוף הזמן הסביר משום שניתנה לאחר שההפרה, שהיא הביטוי האופרטיבי של המצג שכבר בא לידי ביטוי, כבר תוקנה, בעוד הפרות נטענות אחרות טרם באו לעולם בעת הביטול.

הפרה נטענת של חובות עוה"ד לפי דיני השליחות כעילת ביטול של החוזה

עתה יש לבחון טענה נוספת של בן-צבי והיא כי משעוה"ד פעלו בכריתת החוזה ולאחריו תוך מה שנטען להיות הפרות חמורות של הוראות חוק השליחות, מצדיק הדבר את ביטול החוזה. לא אכריע כאן בשאלה האם אכן הפרו עוה"ד את חובותיהם על פי חוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן ולעיל "חוק השליחות"), משום שלא ניתן ומכל מקום לא נכון ולא ראוי להכריע בשאלה זו כאשר עוה"ד שכלפיהם היא מועלית אינם בעלי דין בתובענה שבה נטענו הטענות, היא התובענה שהגישו בן-צבי. די בכך כדי שהטענה תידחה, שהרי לא ניתן לקבוע שחוזה בוטל כדין מבלי לקבוע שהוכחה עילת הביטול הנטענת (שהיא, לצורך חלק זה של פסק-הדין, הטענה להפרות דיני השליחות על ידי עוה"ד). בנוסף, סבורני שבמקרה זה גם לו נכונה הטענה כי עוה"ד הפרו חובות שמקורן בהוראות חוק השליחות בפעולותיהם בשליחותם של בן-צבי, עדיין אין בכך כדי להקים עילה לביטול החוזה בידי בן-צבי. לפי סעיף 6(א) לחוק השליחות הרי כאשר אדם פועל ללא הרשאה או בחריגה ממנה, אין הדבר מביא לבטלות הפעולה שעשה בחזקת שלוחו. התוצאה במקרה כזה היא שרשאי ה"שולח" לאשר את הפעולה בדיעבד. סבורני כי התנהלותה של גב' בן-צבי לאחר שתוכן החוזה ואף ההפרות הנטענות שלו היו בידיעתה עולים, למצער, כדי אישור בדיעבד של הפעולות. יש לזכור כי ה"פעולות" הרלבנטיות הן כריתת החוזה ועריכת המסמכים הנובעים מהוראותיו, ניהול המגעים עם מנרב לאחר כריתתו ופתיחת חשבון הנאמנות לצורך קבלת הכספים ששולמו על ידי מנרב, גם כן לפי הוראות החוזה. מה שבן-צבי מבקשים לבטל מחמת אותן הפרות נטענות של החובות הקבועות בחוק השליחות איננו פעולה זו או אחרת שבוצעה לאחר כריתת החוזה, אלא את החוזה עצמו. ההפרות המיוחסות לעוה"ד מקורן בעיקר בהוראות שבחוזה המזכות את עוה"ד בשכר טרחה עבור טיפול משפטי בפרויקט וברישום הדירות על שם רוכשיהן. העובדה שכך נכתב בחוזה היתה ידועה לבן-צבי מרגע שעותק של נוסח החוזה נשלח או נמסר לעיונה של גב' בן-צבי, זמן רב טרם הודעת הביטול. התנהלותה במשך אותו זמן היתה חד משמעית בגדר אישור בדיעבד של החוזה ככל שנדרש אישור כזה, משום שהיא נהגה כפי שנוהג מי שרואה את החוזה כחוזה בעל תוקף. נתונים אחרים הקשורים לעניין זה (ועניינם שיעור שכר הטרחה הנ"ל) התגלו לבן-צבי על פי גרסתם רק לאחר שהחלה כבר ההתדיינות הנוכחית, כלומר לאחר שהודעת הביטול כבר ניתנה. ממילא לא ניתן לראותם כהצדקה בדיעבד להודעת ביטול שנשלחה טרם שהיו ידועים. מטעם זה גם איני נדרש להכרעה בשאלה אם אכן פרשנות בן-צבי לסיכומים בדבר שיעור שכר הטרחה שיגיע לעוה"ד בעתיד היא הפרשנות הנכונה, בניגוד גמור לגרסת עוה"ד ולגרסת מנרב. גם סעיף 6(ב) לחוק השליחות אינו יכול לסייע בידי בן-צבי, משום שהוא עוסק בברירה הנתונה בידי צד שלישי שהתקשר עם שלוח מבלי לדעת שהוא פועל ללא הרשאה או בחריגה ממנה, בעוד בן-צבי אינם בגדר צד שלישי לעניין זה (מנרב היא הצד השלישי במקרה נשוא פסק-דין זה). על כן מנסים בן-צבי להיתלות בסעיף 9(ב) לחוק השליחות, הקובע כי כאשר הפרת חובותיו של השלוח נעשתה על דעת הצד השלישי, זכאי השלוח לבטל את הפעולה; אלא שהסעיף מדבר רק על פעולה שעשה השלוח כלפי צד שלישי עקב ההפרה של חובותיו. אין טענה שהחוזה עצמו נחתם על יד עוה"ד עקב הפרת חובותיהם, ככל שהיתה כזו. מכאן שגם סעיף 9(ב) האמור אין בו כדי לסייע לבן-צבי, מה-גם שכאמור לעיל כלל לא הוכחה ההפרה הנטענת. אם לא די בכל אלה, דין הוא שכלל לא ניתן להצדיק הודעת ביטול בנימוקים שלא נכללו בה (ע"א 3940/94 לעיל, סעיף 11 לפסק הדין; ע"א 8729/96 ש' כאכון מלונות ונופש בע"מ נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים, פ"ד נה(1) 673, סוף עמ' 679). הודעת הביטול לא כללה כל טענה בדבר הפרת חובות עוה"ד כשלוחיהם של בן-צבי. במאמר מוסגר אעיר כי אני קובע כממצא עובדתי שהודעת הביטול מיום 9/7/09 נוסחה בקפידה רבה על ידי גב' בן-צבי כפי שניתן לראות במסמך מש/4, ככל הנראה לאחר שנועצה בעורך-דין. אכן בהודעת הביטול נאמר כי הודעת הביטול מקורה ב"כל אלה (הפרות המפורטות שם אחת לאחת) ועוד", אולם לא יתכן לרוקן מתוכנו את הכלל לפיו חובה לפרט את נימוקי הביטול ואין להוסיף עליהם, על ידי ניסוח הודעת ביטול הכוללת פירוט של עילות ואחריהן המילה "ועוד". כל טעם שהוא חשוב דיו כדי להצדיק את ביטול החוזה, ראוי שיהיה חשוב דיו כדי להיכלל במפורש בהודעת הביטול. מכל הטעמים דלעיל יש לדחות את כל הטענות שבהן נטען כי הפרות של חוק השליחות המיוחסות לעוה"ד הן בגדר עילה המצדיקה את ביטול החוזה כפי שנעשה. לא במקרה אין בן-צבי מביאים לטענותיהם בנדון אפילו אסמכתא אחת.