בן משה נ' חלוואני ואח'

פסק דין

זוהי תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לקטנוע של התובע באירוע של תאונת דרכים בה היה מעורב רכב פרטי נהוג בידי הנתבע 1 מבוטח אצל הנתבת 2.

על פי כתב התביעה התאונה אירעה ביום 23/8/05 סמוך לכניסה לכפר הנוער נווה מוסינזון , בדרך ללא מוצא וללא מדרכה . תיאור התאונה ונסיבותיה על פי כתב התביעה וחומר העדויות שהובא בפני הוא כך . התובע רכב על הקטנוע שלו ברחוב הסמוך לכפר הנוער , כאשר לפניו נוסע הנתבע , במרחק מה. בשלב מסוים האט הנתבע את הרכב ונצמד לצד הימני של הכביש כאשר משמאלו יש מספיק מקום למעבר רכב , ונעצר בימין הכביש מלפני רכבים שחנו בצד ימין באותו כיוון. התובע שרכב על הקטנוע מאחורי הנתבע, המשיך בנסיעתו הרגילה, ועמד לחלוף משמאל לרכב הנתבע , אלא שבנקודת זמן זו , פנה הנתבע שמאלה , על פי התרשמות התובע , לצורך ביצוע פניית פרסה , ועל פי דברי הנתבע עצמו על מנת להיכנס עם חזית רכבו לשטח הכניסה לכפר הנוער ושם להוריד את הבת שלו אותה הביא למוסד . רכבו שלו התובע טרם השלים את המעבר משמאלו של הנתבע, והפינה הקדמית שמאלית של רכב הנתבע פגעה בחלק האחורי ימני של הקטנוע. התובע איבד שליטה , נפל , והוא נפגע גופנית, והקטנוע ניזוק.

אין מלוקת בין הצדדים כי הנתבע נצמד לימין הדרך ושם עצר . והתובע המשיך בנסיעה .

כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע החל את הפניה , או פנית הפרסה , ממצב של עצירה מלאה . הנקודה ממנה החל הנתבע את הפניה איננה מתוך נתיב הנסיעה המקורי שלו, אלא לאחר שנצמד לימין והעמיד את רכבו כאשר חלקו בנתיב הנסיעה וחלקו מחוץ לנתיב מימין( על פי התמונות שהוגשו ואושרו ע"י הנתבע עצמו , גם בדבריו הודה כי עצר את הרכב לפני רכבים אחרים חונים).

במצב עניינים זה אין לומר כי התובע עקף את רכב הנתבע , אלא שרכב הנתבע היה במצב של עצירה , ואף ניתן לומר חנייה בצד הדרך .

התנאים והסייגים באשר לביצוע עקיפה מוגדרים בתקנה 47 לתקנות התעבורה . עיון בתקנה זו מביא למסקנה ההכרחית , כי על מנת שיתבצע אקט של עקיפה חייבים שני כלי הרכב להיות במצב תנועה בכביש . ויתרה מזו אף כאשר מספר רכבים נעים במספר נתיבים מקבילים, ואחד מהם עובר לע פני רכב אחר באותו כייוון מצידו זה או מצידו זה , לא ייחשב הדבר לעקיפה.

רוצה לומר כאשר רכב חונה בצד הכביש, ורכב אחר עובר לידיו, אין בכך משום עקיפה על פי התקנות, אלא מעבר של רכב ליד רכב אחר חונה .

מכאן יש לקבוע כי על המקרה שבפני ועל החובות והזכויות של הנהגים לא יחולו הוראות הדין החלות על עוקף ונעקף, אלא הוראות אחרות, והן ההוראות והחובות החלות על רכב החונה בצד הכביש , ומבקש להתחיל לנסוע ולהשתלב בתנועה .

תקנה 41 לתקנות התעבורה קובעת=

 41. אין פניה אלא בבטחה נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש.  

אם כן על התנהלותו של הנתבע 1 חלה התקנה 41 המחייבת אותו שלא להתחיל את הנסיעה והתנועה ימינה או שמאלה אלא אם הוא יכול לעשות זאת בבטחה ובלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש.

הנתבע החל את התנועה שלו והפניה שמאלה, שעה שהתובע היה מאחוריו נוסע בכביש , תוך סיכון חייו ורכושו של התובע, וזאת בלי לוודא שיוכל לעשות זאת בבטחה ובלי אף לבדוק אם אין תנועת כלי רכב הבאה מאחוריו .

גם במבחן הכללי של בחינת התנהגותו של אוחז בהגה, וגם מן הפן הפורמאלי של תקנות התעבורה, ביצע הנתבע 1 מעשה רשלני בכך שהל לפנות שמאלה אל תוך הכביש, ואל תוך נתיב נסיעת התובע, תוך קיפוח זכות הקדימה של התובע , ויצירת מצב מסוכן , אשר סכנתו התממשה בהתנגשות בין שני כלי הרכב.

האם לתובע יש תרומה למצב שנוצר ואירוע התאונה ?

סבורני עם כל הכבוד לטענות בא כוח הנתביעם שלא . מקום הפגיעה בין שני כלי הרכב , פינה קדמית שמאלית של רכב הנתבע עם החלק האחורי בדופן ימין ברכב התובע , ובהתחשב במהירות נסיעת התובע, מצביעה על כך כי כאשר הנתבע החל את הפניה שמאלה, רכבו של התובע היה כל כך קרוב לנקודת ההתנגשות, שלא נותרה בידי התובע כל אפשרות לפעול למניעת התאונה , הייתי אומר אף אילו התובע נסע במהירות יותר קטנה . שאז ניתן להניח כי ההתנגשות היתה חזית הקטנוע עם פינה קדמית שמאלית ברכב הנתבע.

לאחר שהתובע נסע מאחורי הנתבע , והוא מבחין בו מאט , סוטה ימינה ועוצר מלפני רכב חונה, לא חלה עליו כל חובת צפייה כי למרות זאת הנתבע יסטה שמאלה לאחר שחנה בצד ימין ופינה את הנתיב. הנתבע בעצמו אמר כי כאשר העמיד את רכבו , נותר משמאלו מספיק מקום למעבר רכב פרטי. ואם נציין כי מדובר בכביש זה בנתיב נסיעה אחת, הרי שהנתבע למעשה חנה מחוץ לכביש.

לעניין האחריות לאירוע התאונה הגעתי לכלל מסקנה כ האחריות במלואה נופלת על שכמו של הנתבע 1.

באשר לנזק .

ראשית יש להפנות את תשומת הלב לכך כי מדובר בתביעה בדיון מהיר, על פי תקנה 214ג' לתקנות סדר הדין האזרחי , ובהתאם לתקנה זו צירף התובע לכתב התביעה את כל המסמכים והראיות עליהם הוא מסתמך .