בן זאב נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח'

החלטה

מונחת בפני בקשה לדחיית התובענה שהוגשה על המשיב 1 כנגד המבקש (התובע בתיק העיקרי) וכנגד המשיבה 2, על הסף, מחמת התיישנות, מעשה בית דין וטעמים נוספים.

ההליכים הקודמים בין הצדדים:

ביום 29.9.1996 נחתם הסכם הלוואה בסך של 52,000$ בין המשיב 1 (להלן: "התובע") ואשתו דאז (היא הנתבעת הפורמלית בתביעה דנן) לבין הבנק, המבקש דנן (להלן: "הנתבע" ו/או "הבנק") לצורך מימון רכישת נכס מסחרי ברחוב ירושלים בקרית ים במסגרת פרויקט הפירמידה (להלן: "הפרויקט") .

מאחר שהסכם ההלוואה הופר על ידי התובע, הבנק הגיש תביעה כספית במסגרת ת.א 17377/01 בגין חוב התובע ובמסגרת תביעה זו הטיל ביהמ"ש עיקולים על נכסי התובע.

ביום 05.01.03 נחתם בין התובע לבין הבנק הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. בהסכם זה הוסכם על אופן פירעון החוב בתשלומים והעמדת הלוואת הסדר לשם כך כנגד שעבוד מקרקעין אחרים (להבדיל מהנכס נשוא ההלווה המקורית) כבטוחה לפירעון החוב. עוד הוסכם כי הבנק יוותר על העיקולים שהוטלו לטובתו במסגרת התביעה הקודמת וכי אשת/גרושת התובע תופטר מן החוב. כמו כן הוסכם כי התובע מוותר על כל טענה ותביעה כנגד הבנק.

הבנק ביטל את העיקולים שהוטלו על ידו קודם לכן והעמיד את הלוואת ההסדר כמוסכם, אולם התובע לא פרע את חובו כמוסכם ולא עמד בתנאי החזר הלוואת ההסדר. לאור הפיגורים בהחזר הלוואת ההסדר, הגיש הבנק נגד התובע, ביום 27.12.06, תביעה כספית בתיק 24547/06 בגין חוב הפיגורים שעמד אז על סך של כ- 9,000 ₪. במסגרת אותה תביעה שהתנהלה בתא"מ 24547-06 הגיש התובע דנן תביעה שכנגד שנמחקה בעקבות בקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף, שהוגשה על ידי הבנק. בקשת רשות ערעור שהתובע דנן הגיש על אותה החלטה נדחתה ביום 18.10.10, על פי החלטתו של ביהמ"ש המחוזי.

על כן, ביום 04.11.2010 הגיש התובע (המשיב 1) את המרצת הפתיחה נשוא התיק שבפניי, כנגד הבנק, בו התובע עותר לביטול הסכם פשרה מיום 05.01.2003 שקיבל תוקף של פסק דין וכן לביטול הסכם הלוואה מיום 29.9.1996.

עיקר טענות הבנק:

1.התיישנות - דינה של התובענה להידחות על הסף מחמת התיישנותה. התובע טוען כי יש לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 05.01.2003, וכן כי יש לבטל את הסכם ההלוואה ההיסטורית משנת 1996 מחמת התרשלותו של הבנק במתן ההלוואה ההיסטורית. אלא, שמאז חתימת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, חלפו כמעט 8 שנים עד להגשת התובענה דנן, ומאז חתימת הסכם ההלוואה ועד להגשת התובענה דנן חלפו יותר מ 14 שנים, כך שלטענת הבנק, לא יעלה על הדעת כי התובע יבוא בטענות לגבי הסכם הפשרה שחלפו מחתימתו יותר מ 7 שנים, ויטען טענות בדבר נסיבות מתן ההלוואה בחלוף 14 שנים, בעוד שתקופת ההתיישנות היא 7 שנים. לטענת הבנק, אין כל עובדה חדשה, ובטח שלא עובדה מהותית, הרלוונטית לעילת התביעה הנוכחית, אשר "התגלתה" לתובע לפתע פתאום, ועשויה להצדיק את מועד הגשת התובענה דנן. אין המדובר בנסיבות חדשות אשר לא היו ידועות לתובע ו/או הניתנות לבירור בעת מתן ההלוואה ההיסטורית או בסמוך לכך וקל וחומר בעת שכבר התנהל בין הצדדים ההליך המשפטי במסגרת התביעה הקודמת שם התובע היה מיוצג על ידי עורכי דין מטעמו.

הבנק טוען כי כל העובדות היו ידועות לתובע, ולכל הפחות היה יכול לדעת אותן אילו נהג באופן סביר וזאת עוד בעת מתן ההלוואה ההיסטורית ובוודאי שבמועד חתימת הסכם הפשרה במסגרת התביעה הקודמת, בהיותו מיוצג על ידי עורכי דין מטעמו.

עוד טוען הבנק כי טענות התובע, שעל בסיסן הוא מנסה לבטל את הסכם הפשרה ואת הסכם ההלוואה, הן טענות ממחוזרות ודומות לחלוטין לטענות שכבר הועלו על ידו במסגרת התביעה הקודמת, מחזור הטענות על ידו מוכיח כי אין בפיו של התובע כל חדש וכי לא נעלמו מעיני התובע העובדות המהוות את עילת תביעתו זו, וטענותיו "החדשות" הן ישנות נושנות.

מעשה בית דין – ההליך המשפטי הקודם הסתיים בפשרה בין הצדדים, כאשר התובע מיוצג על ידי עורך דין מטעמו, והסכם הפשרה, הכולל גם ויתור התובע על כל טענה ודרישה נגד הבנק, קיבל תוקף של פסק דין, לכן, מעת שנחתם בין הצדדים הסכם זה קם מעשה בית דין בין הצדדים, המונע ממי מהצדדים להעלות כל טענה שהועלתה או שניתן היה להעלותה בתביעה הקודמת, אשר עניינה הינה ההלוואה ההיסטורית שלגביה מועלות הטענות כיום. משכך, התובע מושתק מלהטריד את הבנק מחמת מעשה בית דין, וזאת בין אם טענה מסוימת הועלתה כבר במפורש בהליך הקודם ובין אם ניתן היה להעלותה שם.

השתק עילה – הבנק טוען כי די בכך ששני ההליכים מתייחסים לאותה מסכת עובדתית ולאותן פעולות שהיו בין הצדדים, כשהשיקול הקובע הוא סופיות הדיון ושלא יוטרד בעל דין פעמיים בשח אותו עניין שנידון כבר. הבנק טוען כי פתיחת פתח לדיון נוסף כפי שמנסה התובע בהגשת התביעה דנן, מנוגדת לעיקרון סופיות הדיון ופוגעת בזכותו של הבנק שלא להיות מוטרד שוב ושוב באותן טענות.

השתק ומניעות מכוח עיקרון תום הלב – לאור התחייבויותיו והצהרותיו של התובע בהסכם הפשרה, כולל ויתור על כל טענה ותביעה נגד הבנק, ובייחוד לאחר שהבנק ביצע את חלקו בהסכם הפשרה, הרי שהתובע מנוע מלהגיש את תביעתו דנן גם מכוח עיקרון תום הלב, החולש על כל פעולה משפטית ולפיכך, גם מטעם זה יש לדחות את התביעה על הסף.

עיקר טענות התובע:

התיישנות – הבנק הגיש ביום 12.05.04 תביעת נזיקין כנגד השמאי שלו, במסגרת ת.א. 9658/04, והעובדות בתביעה זו לרבות נספחי התביעה לא היו יכולות להיות בידיעת התובע אלא רק לאחר מועד הגשתה. לטענת התובע, הבנק ממשיך להסתיר מידע במקום בו היה חייב לגלותו עוד במעמד המשא ומתן לקראת החתימה על הסכם הפשרה. העובדות נודעו לתובע והיו יכולות להיוודע לתובע לכל המוקדם במועד מתן צו בית משפט להזמנת מסמכים בת.א. 15849/01 כלומר: ביום 25.06.06. רק לאחר חשיפת העובדות בת.א. 9568/04 ובעקבות החשיפה נחתמו הסכמי פשרה בין הבנק לבין שלושה לווים נוספים אשר רכשו אף הם חנויות בפרויקט הפירמידה. לאחר שהעובדות הנ"ל הגיעו לידיעתו של התובע הוא חדל לשלם את ההלוואה וביקש להגיש תביעה זו נגד הבנק, אלא שהבנק הקדימו והגיש את תביעת חוב הפיגורים על סך 9,315 ₪.

התובע טוען כי המדובר בתובענה שעילתה היא עוולת הרשלנות ובגרימת נזקים על ידי הבנק וחל עליה סעיף 89 לפקודת הנזיקין והמחדל נמשך עד היום שכן המדובר בהפרה נמשכת. ואף אם נניח כי המדובר במחדל שאינו נמשך וכי המדובר בנזק שאירע מיד במועד החתימה על הסכם הפשרה ביום 05.01.03 הרי שמאחר והנזק והמחדל לא נתגלו במועד החתימה על הסכם הפשרה, אלא רק לאחר קבלת המסמכים בחודש 06/06, ובוודאי שלא ניתן היה לגלותם אלא לאחר הגשת תביעת הבנק נגד השמאי ביום 12.05.04, הרי שממועד הגשת תביעה זו, שהוא המועד הראשון בו אפשר היה לעיין במסמכים ולגלות את המחדל טרם חלפו להם 7 שנים.

לטענת התובע, עילת תביעתו נזק שנגרם בשל טעות, הטעיה, עוולת רשלנות, מצג שווא, תרמית והונאה – עילות הנמשכות עד היום כאשר הבנק הסתיר וממשיך להסתיר עובדות שהיו ידועות לו כבר בעת החתימה על הסכם הפשרה ואשר היה חייב לגלותן כצד תם לב לחוזה וקל וחומר כתאגיד בנקאי.