החלטה
המבקשים ("הנאמנים") הם נאמנים בהסדר נושים של קבוצת חברות ובהן נ.ה.ב. בתי החלמה בע"מ ("החברה") שהמשיב ("המשיב" או "המערער") נמנה עם עובדיה. המשיב הגיש לנאמנים תביעת חוב, ובהחלטתם מיום 1.3.13 הם קיבלו אותה רק בחלקה, ועל כך הגיש המשיב ערעור בתיק פר"ק 24662-08-13.
הערעור הוגש ביום 14.8.13, ובו ביום הוריתי לנאמנים להשיב תוך שלושים ימים, ובתוך כך הוריתי גם שהמשיב יגיש לבית המשפט את העתק החלטת הנאמנים שכלפיה מכוון הערעור, שכן מטעם כלשהו היא לא צורפה לכתב הערעור.
על אף החלטתי האמורה לא הוגשה מטעם הנאמנים תשובה, ולכן ביום 21.10.13 נעתרתי לבקשת המערער והחלטתי, בהיעדר תשובה מצד הנאמנים, לקבל את הערעור.
בבקשה זו (מספר 4) עותרים הנאמנים לביטול ההחלטה. לאחר שעיינתי בתשובת המערער (הנאמנים לא הגישו תשובה לתשובה) החלטתי להשתמש בסמכותי בהתאם לתקנון 241 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד–1984, להחליט בבקשה על יסוד כתבי הטענות ולקבל את הבקשה.
הנאמנים טוענים שכתב הערעור לא הומצא להם על ידי המשיב, וכי הם לא הכירו את הליך הערעור שנפתח בבית המשפט כתיק חדש, ולא כהליך בגדר התיק המקורי (פר"ק 33794-03-12).
על רקע זה טוענים הנאמנים שבהיעדר המצאה כדין יש לבטל את ההחלטה מטעמי חובת הצדק, ומכל מקום הם טוענים שגם לגוף העניין יש לבטל את ההחלטה מפני שסיכויי הערעור נמוכים. בקשר לכך מעלים הנאמנים טענות כנגד רכיבי התשלום שנתבעו בתביעת החוב שהגיש המערער ואשר נדחתה על ידם. בנוסף טוענים הנאמנים שתביעת המערער עומדת על סך של כ-103,000 ₪, בעוד אשר סכום תביעת החוב שאושר עומד על כ-17,000 ₪, ולכן אם לא תבוטל ההחלטה יביא הדבר לפגיעה ביתר נושי החברה, שכן יקטן הדיבידנד שלו הם זכאים.
המשיב טוען שיש לדחות את הבקשה. לטענתו, בניגוד לערעורו של המשיב, בקשת הנאמנים אינה נתמכת בתצהיר ודי בכך כדי לדחותה. הוא טוען גם כי היעדר תצהיר התומך בבקשת הנאמנים מתעצם על רקע טענתם העובדתית שכתב הערעור לא הומצא להם ושהם לא הכירו את ההליך. המשיב מוסיף וטוען כי גם לגופו של עניין אין יסוד לטענות הנאמנים, שכן בתביעת החוב הוא תבע, לטענתו, סכומים שהוא זכאי להם על פי החקיקה והפסיקה של משפט העבודה המגן.
עוד טוען המשיב, שבהיותו נושה בדין קדימה אין משמעות לטענת הנאמנים בדבר הפגיעה בנושי החברה, ועוד הוא טוען שהתנהלות הנאמנים בהליך זה משקפת במידה רבה את האופן שבו הם התנהלו כלפיו בשלבים מוקדמים של ההתדיינות, ובקשר לכך הוא מפנה לתכתובת המתעדת התעלמות של הנאמנים מפניות בא כוחו של המערער.
טענת הנאמנים שכתב הערעור לא הומצא להם לא נתמכה בתצהיר, ובמובן זה צודק המערער שבאין תצהיר – אין לשעות לטענה. אכן, ידועה ההלכה המקלה בדרישת תצהירים מבעלי תפקידים (שהנאמנים נמנים עליהם) (רע"א 3032/08 אפרים רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני, פסקה 10 (2.9.09)), אלא שספק בעיניי אם הלכה זו ישימה בענייננו. הגיונה של הלכה זו הוא בכך שעל דרך הכלל, אין מצפים שלבעל תפקיד תהיה ידיעה אישית על ענייני החברה שלגביה הוא מונה כבעל תפקיד, ועל כן יש לייחס משמעות מעטה לאימות בתצהיר מטעמו של עובדות כאלה. אלא שזה איננו המקרה בענייננו, וטענת הנאמנים שכתב הערעור לא הומצא להם היא טענה עובדתית מובהקת, שברגיל יש לתמוך אותה בתצהירו של הטוען. גם הטענה העובדתית שההחלטה מיום 14.8.13, המורה לנאמנים להשיב לערעור, לא התקבלה אצל הנאמנים, אף שבמחשב בית המשפט יש תיעוד של המצאת ההחלטה, היא טענה שצריך היה לתמוך אותה בתצהיר, וכאמור הדבר לא נעשה. עם זאת, איני רואה לנכון להחמיר עם הנאמנים בעניין זה מן הטעם שבתשובת המערער, שאמנם נתמכה בתצהיר, נעדרת אמירה מפורשת בתשובה לטענת הנאמנים שכתב הערעור אכן הומצא להם ומתי נעשה הדבר. המערער מפנה אמנם להחלטתי מיום 27.10.13 שבה הפניתי את תשומת לב באי כוח הצדדים לתיעוד במערכת נט המשפט, אולם בכך אין תחליף לצורך להראות שכתב הערעור הומצא לנאמנים, ואת זאת לא עשה המערער.
לכך יש להוסיף פגם נוסף שיש לזקוף לחובתו של המערער, והוא שלכתב הערעור לא צורפה החלטת הנאמנים והיא גם לא הוגשה במועד מאוחר יותר, על אף החלטתי מיום 14.8.13. במצב עניינים זה, אין באפשרותי להעריך את מרבית טענות המערער בכתב הערעור, ובעיקר את הטענות שלפיהן החלטת הנאמנים חסרה הנמקה ואינה מובנת וכי הדיווח שמסרו לבית המשפט "מוטה כלפי מטה באשר לגובה תביעת החוב של המערער ...".
עוד יש לציין, שטענת המערער שהחוב שלקיומו הוא טוען הוא חוב בדין קדימה ולכן אין בכך פגיעה בנושים האחרים, היא טענה שלכל הפחות יש ספק בהנחה שביסודה. ראשית, מפני שלפי סעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג–1983, מוגבל חוב שכר עבודה שניתנת לו עדיפות של דין קדימה וסכום תביעת החוב של המערער עולה על סכום זה, וממילא אין ליתרה, העודפת על הסכום שבדין קדימה, עדיפות על פני חובות אחרים. שנית, וזה העיקר, הכרה בכך שהמערער זכאי, בין בדין קדימה ובין אחרת, לסכום העולה על הסכום שאישרו הנאמנים, מגדילה את מצבת החובות וממילא, כעניין של חשבון פשוט, מקטינה את הדיבידנד לשאר הנושים.
משכל זאת נאמר, נראה לי שבכפוף לחיוב הנאמנים בתשלום הוצאות, יש לנהוג על פי ההלכה המקובלת ולאפשר לנאמנים להשיב לגופן של טענות המערער בערעור. ההלכה בעניין זה היא ש"על המבקש להראות, כי לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, שמיעת עמדתו בעניין המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה" (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 374 (מהדורה עשירית - 2009)). כפי שציינתי קודם, המערער לא צירף לכתב הערעור את החלטת הנאמנים, וממילא אין באפשרותי להעריך את טענותיו כלפיה, ועל אף הטענות שהוא העלה בתשובתו לבקשה הנוכחית, יש לאפשר לנאמנים להגיש תשובה מפורטת ומנומקת לערעור.
בשולי ההחלטה, אני מבקש להביע את מורת רוחי מהתנהלות הנאמנים שעליה הצביע המערער בתשובתו לבקשה אשר באין תשובה מצדם, יש להניח לחובתם שהטענות אינן משוללות יסוד. נראה כי הנאמנים לא טרחו להשיב לפניות בא כוח המערער (כנטען ומתועד בסעיפים 9 ו-10 של התצהיר התומך בערעור ובנספחים ב'–ז' של אותו תצהיר), ודומה שמיותר לציין שהתנהלות כזו מצדם של הנאמנים היא, לכל הפחות, בלתי ראויה.
סיכומו של דבר, הבקשה מתקבלת וההחלטה מיום 21.10.13 מתבטלת והנאמנים ישיבו לערעור תוך שלושים ימים.
הנאמנים ישלמו למערער שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪.
ניתנה היום, י"ז כסלו תשע"ד, 20 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.
הוקלד על ידי סיגל א'