פסק דין
לפניי תביעה כספית על סל 383,999 ₪.
העובדות שצריכות לעניין.
הואיל ולא קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין העובדות, אזי הוסכם כי המחלוקת המשפטית היחידה שהתגלעה בין הצדדים, תוכרע על סמך תצהירי וסיכומי הצדדים וללא צורך בחקירת המצהירים.
בשנת 1972 נחתם בין הצדדים הסכם לפיו התחייב התובע לפנות חלקות שהיו בחזקתו ובתמורה התחייב הנתבע לפעול לרכישת קרקעות פרטיות וצירופן למשבצת של התובע. הסכם נוסף נחתם בין הצדדים בשנת 1984, גם בהסכם זה התחייב התובע לפנות חלקות קרקע שהיו בשימושו בתמורה להתחייבות זהה מצדו של הנתבע לזו שקיבלה ביטוי בהסכם המקורי.
הזמן נקף, חלק מהקרקעות לא פונו ע"י התובע, משכך הנתבע יזם הגשתה של תביעה לסילוק ידו של התובע. התביעה הוגשה בשנת 1994 בבית המשפט השולם בעפולה והסתיימה בהסכם פשרה שנחתם ע"י הצדדים וקיבל תוקף של פס"ד ביום 30.12.99.
בהתאם להסכם זה, התובע התחייב לפנות את יתרת החלקות שלא פונו עד כה בתמורה , נוסף לשטחים שהועברו לתובע , לקבלת "סך של 2,697,105 ₪ בצירוף מע"מ צמוד מיום 28.9.98, התשלום יבוצע רק לאחר פינוי החלקות...". כן נוסף לכך, הוסכם בין הצדדים בסע' 5 להסכם בזו הלשון:" הנתבע{התובע בהליך זה} רשאי לערער בפני השמאי הממשלתי על גובה הסכום ולגבי חישובי ערך קרקע בלבד ולא על העקרונות",(להלן:ההסכם ).
התובע ממש את זכותו להגשת השגה אשר התקבלה בחלקה. בעקבות ההחלטה בהשגה הנתבע שלם לתובע ביום 15.1.03 סכום נוסף ואחרון לפני ההליך בבהמ"ש המחוזי אליו אתייחס להלן, שכלל בחובו אך הפרשי הצמדה ללא ריבית.
הדבר לא הניח את דעתו של התובע שסבר כי בהחלטה לעניין ההשגה נפלו טעויות. משכך, הוא פנה בשנית לנתבע וביקש להגיש השגה נוספת. בקשתו זו של התובע התקבלה, אחרי מספר פניות, אם כי ההחלטה אמצה את השומה הקודמת ולא ראתה לשנות מסכומי העבר.
גם הפעם התובע לא קפא על שמריו, הוא סבר כי נפלו טעויות שראוי ונכון לתקנן. פנה שוב , אך הפעם לשמאי הממשלתי, וביקשו לבחון את ההחלטה תוך תיקון טעויות אותן שטח התובע בפנייתו. הנתבע התנגד למהלך זו, כן הודיע לתובע כי אין הוא זכאי לסכומים נוספים. לנוכח עמדת הנתבע, פניה זו לא זכתה להתייחסות לגופן של הטענות.
התובע לא אמר נואש והגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בנצרת, שסופה היה בהסכם פשרה שקיבל ביום 11.3.07 תוקף של פס"ד. בגדרו של הסכם זו הוסכם בין הצדדים כי המחלוקת תוכרע ע"י מר' אודיש השמאי הממשלתי לשעבר, כן הוסכם כי קביעתו תהיה מכרעת.
ביום 12.12.07, ניתנה הערכתו של השמאי לפיה על הנתבע לשלם לתובע סך של 664,485 בצירוף מע"מ, נכון ליום 28.9.98. סכום זה שולם בפועל לנתבע כשהוא צמוד בלבד וללא הפרשי ריבית ( להלן: הסכום ).
טענות הצדדים.
התובע בדעה שהוא זכאי לקבל מאת הנתבע הפרשי ריבית בגין הסכום והחל מיום 28.9.98. את דרישתו זו הוא תומך במספר טענות.
ראשית כל, התובע סוקר בהרחבה את ההלכה בכל הנוגע לפסיקת ריבית, בהדגישו כי תשלום הריבית נועד לשמור על ערכו הריאלי של הפיצוי, תכלית שמתקיימת בנסיבות העניין לנוכח חלוף הזמן הרב מיום הערך ועד לתשלום.
שנית, התובע מוסיף וטוען כי ההכרעה הסופית באה באיחור ואחרי חלוף שנים בשל התנהלותו של הנתבע והשמאי הממשלתי שחד הם, אשר סרבו מכל וכל לשעות לטענותיו של התובע או למצער עיכבו את הטיפול בפניותיו שהתבררו כצודקות. התנהלות זו נכון לזקוף לחובתו של הנתבע תוך חיובו בתשלום ריבית כמבוקש.
שלישית, התובע טוען כי ההסכם חולש אך על הסכום הראשוני שקיבל ביטוי בהסכם, מכאן שלכל סכום נוסף נכון להוסיף הפרשי ריבית נוסף להצמדה. זאת בייחוד, שעה שאין כל התייחסות בגוף ההסכם להפרשים בכל הנוגע לתשלומים הנוספים.
רביעית, היום הקובע לחישובי הריבית הינו היום בו נוצרה עילת התביעה, דהיינו מועד זכאות התובע לפיצוי עבור הקרקע שהינו יום 28.9.98, הגם שהחלטות מועצת מקרקעי ישראל ונהלי הנתבע מחייבים תשלומה של ריבית בגין סכומים שמתייחסים לפיצוי באשר לעבר.
מהצד השני של המתרס, הנתבע דוגל בגישה אחרת לפיה אין התובע זכאי לקבל סכום כלשהו מעבר לאלה ששולמו בעבר.
הנתבע טוען כי טענות התובע כלפי התנהלותו והעיכוב שחל בטיפולו של השמאי הממשלתי, אינן מן העניין ולמצער לא יכולות לעמוד לרועץ לנתבע.