בלס נ' שיפר ואח'

החלטה

מונחת לפניי בקשה להפקדת ערובה להוצאות הנתבע מס ' 1 מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

על קוצו של יוד, המדובר בתביעה שהגיש מר יעקב בלס (להלן: "התובע"/ "המשיב") נגד ד"ר אליהו שיפר (להלן: "הנתבע"/ "המבקש") ונתבעות פורמליות אחרות. לטענת התובע, אחיו או מי מטעמו היה מעורב בהליך משפטי אשר לתובע לא היה כל אינטרס בו או עניין אישי. לבקשת האח, הסכים התובע להפקיד 30,000 ₪ בגזברות ביהמ"ש העליון כערבון להבטחת הוצאות הנתבע בערעור (תיק רע"א 1715/13). הנתבע עיקל כספים אלה בשל חוב אחר שהיו חייבות לו הנתבעות הפורמליות ואינו נובע מחיוב בהוצאות התיק המוזכר. לטענת התובע, הנתבע לא היה רשאי לעקל כספים אלה ולפיכך עותר בין היתר לכך שביהמ"ש יקבע שהעירבון שהופקד שייך לתובע והנתבע לא היה רשאי לעקלו.

בבקשה דעסקינן מבוקש לחייב את המשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקש בשיעור שלא יפחת מ- 12,000 ₪. לשיטת המבקש, המשיב אינו יריבו שכן המשיב עצמו טוען שהעביר את הכספים לנתבעות הפורמליות ולכן הן הכתובת להשבת הכספים ולא המבקש; המבקש מפנה להחלטת כב' הש' צימרמן מיום 17.6.2013 במסגרתה קבע הוא שסיכויי התביעה אינם לכאורה מרשימים; טוען כי בתובענה זו מנסה המשיב לסייע לאחיו בהברחת כספים בידיעה שהמבקש לא יוכל להיפרע ממנו מהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שכן אין למשיב חשבון בנק או נכסים הניתנים למימוש. בכתב התביעה טען המשיב שמחזיק בכספים מזומנים בלבד וכי אין לו חשבון בנק; על החניון אותו מפעיל המשיב אשר נמצא בבעלותו רשומים אין ספור שעבודים ועיקולים (המבקש מצרף נסח טאבו); מאחר שמדובר בתביעת סרק חסרת כל סיכוי ובהתאם לטענות העובדתיות מפי המשיב עצמו לגבי מצבו הכלכלי טוען המבקש כי יש להיעתר לבקשה.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית. הכלל הוא שתובע המתגורר בישראל ויש נכסים בבעלותו אין דורשים ממנו להפקיד ערובה להוצאות הנתבע במקרה בו התביעה תדחה. לשיטתו תקנה 519 משמשת את בתי המשפט לחיוב תושב חוץ או חברה בע"מ בלבד; לטענתו, מפעיל מזה 40 שנה מגרש חניה השייך לו ועל הכנסותיו הוא מדווח במסגרת תיקו כעוסק מורשה. עוד טוען כי מצטברים אצלו כספים במזומן המוחזקים בידיו ואין לו חשבון בנק; לטענתו, המבקש יודע כי אין לו כל זיקה כספית או עסקית לגבי התיק אשר במסגרתו הופקדו הכספים שכן שותפתו שימשה במשך שנים יועצת משפטית של אחת מהנתבעות הפורמליות; זאת ועוד, המבקש הסכים בעבר שהמשיב יפקיד ערבות אישית לחזרתה לארץ של הגב' איזבל בלס נגדה היה תלוי ועומד צו עיכוב יציאה מהארץ. המבקש הסכים להעמיד כערובה לטובתו את מגרש החניה ובכך גילה את דעתו כי לא יהיה כל קושי לתבוע מהמשיב את סכומי השיפוי אם תופעל ערבותו.

בתשובה לתגובה חוזר המבקש על עיקר טענותיו ומוסיף שהמשיב לא צירף תצהיר לתמיכה בטענותיו; טוען כי המשיב לא נימק טענות ענייניות. כך, לא השיב לטענה שמדובר בהליך סרק ולא התייחס לסיכויי ההליך הקלושים, לא התייחס לטענה שאין לו כל אסמכתא המעידה שנתן את הכספים; זכות הגישה לערכאות רלוונטית למי שזכאי לסעד מביהמ"ש ובא בידיים נקיות ולא למי שנוקט הליכי סרק; אין מדובר בחסימת הזכות לערכאות כגון סילוק על הסף; המשיב אף לא שילם חוב שניתן נגדו בפס"ד אחר; המבקש אינו טוען כי יש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה מפאת היותו עני אלא מאחר שמסתיר הוא את הונו מפני נושיו; המבקש הודף את הטענה לשותפות עם עו"ד כהן כנטען בתגובה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה סבורה אני כי דינה להתקבל כפי שיפורט להלן.

המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשה נמצאת בתקנה 519(א) לתקנות המורה כדלהלן: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע." הכלל בערכאה הראשונה הוא כי לא מופקד עירבון להבטחת הוצאות הנתבע, אלא במקרים חריגים בלבד כאשר סיכויי ההצלחה קלושים (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית 750). עם זאת, התקנה אינה מפרטת מהם המקרים בהם יורה ביהמ"ש לתובע להפקיד ערובה ושיקול הדעת של ביהמ"ש הינו רחב. יפים דבריו של אורי גורן, 751: "בסופו של יום ביהמ"ש ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו ולפי נסיבותיו. שיקול דעתו של ביהמ"ש במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא."

במסגרת התקנה יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין הצורך להגן, במקרים מסוימים, על זכות הנתבע כי לא ייצא בחיסרון כיס אם תדחה התובענה וכן צמצום האפשרות להגשת תביעות סרק. אין להכביד יתר על המידה ולהגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים, על כן על ביהמ"ש לנהוג במתינות ולהפעיל בסבירות את שיקול דעתו (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר בע"מ, פ"ד מז(3), 846). הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מפני עוניו בלבד (רע"א 321/07 רבינוב גושן נ' עו"ד אבי גיא).

בענייננו, כב' הש' צימרמן הביע את דעתו בהחלטתו מיום 17.6.2013 שסיכויי התביעה לכאורה אינם גבוהים: "המשיבים 2-4 הם שהפקידו את הכספים כעירבון. קשה לראות בשלב זה את הנפקות לשאלה מניין השיגו את הכספים, האם אחר היה לו עניין בהליך ולכן השיג להם את הכספים, והאם אחיו של האחר הלווה לו אותם כספים. דומה כי כל עוד הכספים מופקדים, הרי אלה הם כספי המפקיד, יהיה מקורם אשר יהיה, תוך שלמפקיד תיתכן חבות (שאינה מעניינם של מעקלים) להחזיר את הכספים לאחר שחרורם. סיכויי התביעה, והדברים נאמרים לכאורה בלבד, אינם נראים מרשימים."

נוסף על כך, בכתב התביעה ציין המשיב שאין לו חשבון בנק וכי הכספים אותם מרוויח מהפעלת החניון במזומן נשמרים אצלו: "התובע מפעיל ברחוב השוק 34 מגרש חניה השייך לתובע (גוש 6931 חלקה 241) וממילא מצטברים אצל התובע כספים במזומן המוחזקים בידיו. לתובע אין חשבון בנק וממילא הכספים המזומנים שהוא מרוויח מהפעלת החניון נשמרים בידיו" (סעיף 17). כמו כן, המבקש צירף נסח טאבו של החניון וממנו עולה כי על המגרש רובצים עיקולים לא מעטים בסכומים לא מבוטלים. לא הוצגה כל אסמכתא נוספת המעידה על נכסים אחרים של המשיב.

מן המקובץ עולה, כי ישנה החלטה שיפוטית בתיק זה המעריכה את סיכויי התביעה כלא מרשימים; בנוסף טענת המבקש לפיה אם תדחה התביעה יקשה עליו לגבות הוצאות מהמשיב לא נסתרה ולא הוכחה כל תשתית ראייתית למקור כספי כלשהו. לפני סיום אציין כי העובדה שהמשיב לא צירף תצהיר בתמיכה לתגובתו מחזקת את מסקנתי כי יש לקבל את הבקשה. עוד אעיר כי איני מוצאת לנכון להידרש לטענה שעלתה בדבר אי תשלום הוצאות בהליכים אחרים מאחר שמדובר בעדות מפי השמועה.

לאור האמור, הבקשה מתקבלת. הנני מורה למשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקש בקופת ביהמ"ש בסך 7,500 ₪ בתוך 30 ימים מהיום כתנאי להמשך ההליכים. אציין כי הסכום נקבע בין היתר לנוכח העובדה שבתיק זה התקיימה ישיבה אחת במהלכה סוכם על הגשת סיכומים בכתב.

ניתנה היום, י' כסלו תשע"ד, 13 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.