בלכמן נ' קפלן רונן

פסק דין

לפני תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת בגין החזר כספים בסך של כ- 26,000 ₪ ששולמו על ידו במסגרת הסכם שכירות שנכרת בין הצדדים והופר על ידי הנתבעת, בין היתר ובעיקר במימוש ערבות בנקאית שלא כדין בסך של 10,500 ₪ באופן חד צדדי.

שמעתי את הצדדים והעדים מטעמם ארוכות, ניכר כי המחלוקת בין הצדדים הינה בעיקר בשאלת זכאות הנתבעת למימוש הערבות הבנקאית שניתנה לטובתה במסגרת הסכם שכירות שנכרת בין הצדדים ביום 18/12/09, כמו גם התנהלות הנתבעת שגרמה להוצאות נוספות, כגון תשלום דמי תיווך, לאחר שאין מחלוקת לפיה בסופו של דבר ההסכם לא הוארך לתקופה נוספת של שנה והתובע ובני משפחתו עזבו את הנכס ב- 14/2/11 .

מטעם התובע העידו, התובע בעצמו, בת זוגתו לחיים ועד נוסף שנטל חלק במהלך השהות של בני הזוג בנכס שבבעלות הנתבעת , לרבות עריכת מספר שיחות עימה על מנת לנסות להגיע לעמק השווה, דבר שלא צלח בסופו של דבר.

לטענת התובע ואשתו, מדובר בנכס הממוקם באזור טוב בתל אביב ואשר התאים להם בשל גודלו אלא שהבעיה החלה למן היום הראשון, בדמות אישיותה של הנתבעת, כפי שתוארה באריכות בכתב התביעה, ואשר הביאה בסופו של דבר להחלטה לפיה קצה נפשם של בני הזוג בהתנהגות הנתבעת וממילא לפנות את הנכס לאלתר ולסיים את ההתקשרות בהתאם להסכם.

במה דברים אמורים ?

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנכס הושכר להם למשך שנה וכי נאמר להם על ידי הנתבעת שבכוונתה למכור אותו ומשכך, היה עליהם להראות את הנכס לקונים פוטנציאליים, בהתאם לתיאום שנעשה על פי רוב באמצעות הנתבעת, כאשר לדידם של בני הזוג, כאן התחילה מסכת בלתי פוסקת של טלפונים , מספר פעמים ביום, בשעות לא שעות, עד כדי הטרדת בני הזוג ושלושת ילדיהם.

חרף התחושה כי המצב בלתי אפשרי באשר להטרדות של הנתבעת את בני משפחת בלכמן, הואיל והדירה קסמה להם , בעיקר תחושת המרחבים , הוחלט להאריך את תקופת השכירות אלא שהפעם נוהל מו"מ עיקש לפיו הציבו בני הזוג, דרישה של הגבלת מספר הטלפונים והביקורים לצורך מכירת הדירה, הגבלת השעות שבמהלכן רשאית הנתבעת להתקשר וכד'.

בסופו של דבר המו"מ כשל, לטענת התובע בשל דרישות לא סבירות של הנתבעת והואיל ונותר פחות משבוע לסיום תקופת ההסכם, הוחלט על הארכה למשך חודש נוסף, במהלכו יפנו התובע ובני ביתו את הנכס, כפוף לתשלום סכום של 9,000 ₪ בגין אותו חודש ולא 8,500 ₪ כפי ששולם על ידם, בהתאם להסכם.

עוד העיד התובע כי, בעת שהצדדים היו בשיאו של מו"מ, במהלך חודש ינואר 2011, לצורך הארכת תקופת השכירות לשנה נוספת, נודע לו שהנתבעת, ביקשה לממש את הערבות הבנקאית, אשר ניתנה על ידו כבטוחה לקיום התחייבויותיו, שלא הופרו שאותה עת ועד בכלל, בוודאי שלא על ידו, בהתאם להסכם בסך של לא פחות מ- 17,000 ₪ .

או אז הבין התובע שהמרצע יצא מהשק וכי כל אותה עת שמה לה הנתבעת למטרה לממש את הערבות הבנקאית, כאשר התובע שילם את מלוא התחייבויותיו ואף למעלה מכך ובהעדר הפרה, לא כל שכן הודעה בכתב על הפרה נטענת מצידה של הנתבעת אליו והזכות לתקן את אותן הפרות , ביצעה בנכס "שיפוצים" כראות עיניה על חשבונו של התובע ומכאן תביעתו.

הקש ששבר את גב הגמל, בהתנהלות הנתבעת אל מול בני הזוג בלכמן, היה בעת שנקבע מועד לצורך עריכת פרוטוקול לפינוי הנכס והשבת המפתחות לידי הנתבעת, כאשר אין מחלוקת לפיה תואם מועד מוסכם ליום 16/2/11 אליו לא טרחה הנתבעת להתייצב, לדבריה חשה ברע, לפיכך, קבעו הצדדים מועד נוסף, יומיים לאחר מכן ב- 18 לחודש, אלא שגם הפעם התייצב התובע לבדו ובאותו היום מאוחר יותר, הסתבר כי הנתבעת התאוששה והגיעה לדירה כשהפעם מלווה אותה פורץ מנעולים, לצורף פריצה לנכס והחלפת המנעול, כחלק מתפיסת החזקה על ידי הנתבעת.

בשיחה נוספת שהתקיימה, הוחלט שוב להיפגש בדירה ביום שישי ה- 20 לאותו חודש, כאשר הפעם התלווה העד הנוסף מטעם התובע אל בת זוגתו, בדירה המתינה הנתבעת עם העד מטעמה, מר קייסרי, לדבריהם, הותקפו על ידי הנתבעת ומר קייסרי, שהצטיידו מבעוד מועד בפרוטוקול של כל הפגמים שלטענתם הותירו בני הזוג ואשר נדרשים לתיקון , על כך לא הסכימה הגב' בלכמן לחתום והשניים עזבו את הנכס.

התובע והעדים מטעמו ציירו תמונה לפיה מדובר בנתבעת שתלטנית, דקדקנית וטרחנית, העומדת על קוצו של יוד, כאשר למעשה מדובר אמנם בדירה "יפיפייה" בבניין בן למעלה מ- 50 שנה אשר הוגדר כמסוכן ומיועד להריסה , אלמלא אופייה של הנתבעת היו התובע ובני משפחתו נשארים בנכס תקופה נוספת.

הנתבעת מצידה ציינה כי, התובע ובת זוגתו חתמו על ההסכם לאחר שעברו על כל פסיק ותג בדירה ומצאו אותה ללא רבב, לפני כניסתם הביאה את הצבע שעובד איתה באופן קבוע ומכין את הנכסים, לרבות הנכס נשוא התביעה שלפני, לכניסת הדיירים החדשים, כך שהדירה תהא לשביעות רצונם, החל מניקיון כללי של הדירה ועד לצביעת הבית כולו.

לצורך הוכחת טענות אלו, התייצב הצבע שעובד עימה מזה שנים, לטענתו הוא שיפץ את הנכס מייד לאחר שהתובע עזב אותו, בהתאם לקבלה שצורפה על ידו והעלות כפי שמופיעה לצורך תיקון הפגמים שהותירו בני הזוג בלכמן.

לטענת הנתבעת היא פנתה לבנק במהלך חודש ינואר, לפני שהתובע פינה את הנכס ועוד בטרם הוחלט על הארכת ההסכם על מנת לברר מה עליה לעשות באם תאלץ לממש את הערבות הבנקאית, מתי עליה לפנות לצורך כך, כמה זמן לפני פקיעתה וכד'.

עוד טענה הנתבעת כי בני הזוג הם אלו שניצלו את טוב ליבה והליברליות שלה בדרך שבה עשו שימוש בנכס, כך למשל ביקשו שהיא תישא בעלות של תיקון סתימה במטבח בסך של 770 ₪ שהיא מיהרה לשלם להם כשבסופו של דבר הסתבר כי הם ביקשו להחליף ברז , לתקן את מכונת הכביסה שלהם וכד' באמתלה של תיקון סתימה שלא היתה ולא נבראה, בכך איבדו את האמון שנתנה בהם.

יצוין כי מקרה זה אירע כעבור יומיים לערך לאחר שהם נכנסו לדירה, מה שלא מנע מהנתבעת לשקול את הארכת ההסכם בשנה נוספת.

ביחס לסיפור המעשה של החזרת המפתח, לאחר ביצוע הפינוי, כחלק ממעמד מסודר של מסירת הדירה לידי הנתבעת, טענה הנתבעת כי היא חלתה במועד שנקבע ובסופו של דבר, על מנת שיעלה בידה לבצע בדיקה של הנכס, היא נאלצה, להזמין פורץ מנעולים לפרוץ את הדלת בעלות לא מבוטלת של למעלה מאלף ₪ , סכום זה הינו חלק מהסכום שגבתה במסגרת חישוב שערכה בטרם מימשה את הערבות הבנקאית.