ב"ל
בית דין אזורי לעבודה באר שבע
|
11965-03-12
26/08/2013
|
בפני השופט:
אורלי סלע
|
- נגד - |
התובע:
1. הראל בליץ 2. ()
|
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
|
פסק-דין |
פסק דין
1.הראל בליץ (להלן- התובע) הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן- הנתבע) לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 17/6/11.
2.משדחה הנתבע את תביעת התובע בנימוק ""על פי האמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, "תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה לעובד עצמאי תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו.
מעיון בפרטי תביעתך, בחומר הרפואי ובהתייעצות רפואית שקיימתי עולה כי מדובר במחלה טבעית שאינה קשורה עם מאמץ", הגיש הוא תביעה לבית הדין.
3.לאחר הגשת התביעה הכיר הנתבע בפגיעה מיום 17/6/11 כתאונת עבודה ואושר לתובע אי כושר בגינה לתקופה מיום 17/6/11 ועד 31/7/11 בלבד.
4.תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה עבור התקופה מיום 1/8/11 ועד ל-16/9/11, נדחתה בנימוק "על פי סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי, מבוטח שנפגע בעבודה יהיה זכאי לתשלום דמי פגיעה, אם כתוצאה מהפגיעה אינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת. הואיל ומבחינה רפואית לא נמצאה הצדקה לאי כושר זה, לא נוצרה עילה לתשלום דמי פגיעה ועלי לדחות את תביעתך לתשלום דמי פגיעה".
משכך, השאלה המצויה במחלוקת היא האם יש להכיר בתקופה מיום 1/8/11 ועד 19/6/11, כולה או חלקה, כתקופת אי כושר.
5.בתביעתו טען התובע כי לאחר שחרורו מבית החולים קיבל מהרופא המנתח המלצה רפואית להימנע ממאמצים והרמת משקל למשך 3 חודשים. בעקבות זאת פנה אל רופא המשפחה והוציא תעודה רפואית ראשונה לחודש ימים, היינו עד ליום 16/7/11. בהמשך, ולבקשת הנתבע, קיבל מרופא המשפחה תעודה רפואית נוספת עד ליום 16/9/11. התובע טען כי פעל על פי הוראות הרופאים בבית החולים באשר לתקופת המנוחה המומלצת בעקבות מצבו הרפואי שנקבעה ל- 3 חודשים ולכן גם פנה אל רופא המשפחה שהוציא את התעודה הרפואית הנוספת בבקשה להאריכה לתקופה בה שהה במנוחה בפועל. התובע טען כי הוא לא יכול היה לצפות, כאזרח מן השורה, שמדובר בהמלצה אוניברסאלית בלבד כטענת הנתבע.
6.מנגד, טען הנתבע כי בהתאם למצבו הרפואי של התובע רק תקופת אי הכושר עד ליום 31/7/11 היתה מוצדקת ואילו כל התקופה מיום 1/8/11 ועד 16/9/11 אינה נתמכת על ידי תיאור מצב או צורך רפואי. ההנחיה מבית החולים לפיה יש להימנע ממאמצים למשך 3 חודשים היא בגדר המלצה אוניברסאלית בלבד ולא הוראה חד משמעית. עוד טען הנתבע כי תעודת אי הכושר לתקופה שבמחלוקת הוצאה כשנה לאחר המקרה, עובדה המחזקת את הטענה שגם התובע לא חשב, במועד האירוע, שיש לו צורך בתקופת אי כושר נוספת.
7. העובדות המוסכמות הינן-
א. התובע יליד 15/7/68.
ב.התובע הינו עובד עצמאי בתחום הטיולים במדבר.
ג.ביום 17/6/11, בעת הקמת רשת צל וחניון לילה, השתמש התובע בפטיש במשקל 5 ק"ג לצורך תקיעת ברזנטים בקרקע. בעת תקיעת הברזנטים חש התובע כאב חזק בצד ימין של הבטן התחתונה.
ד.התובע פנה, באותו יום (17/6/11), לבית החולים יוספטל.
ה.הנתבע הכיר בפגיעת כתאונת עבודה באבחנה של בקע בצלקת דופן הבטן.
ו.הנתבע אישר לתובע תקופת אי כושר מיום 18/6/11 ועד ליום 31/7/11.
ז.הנתבע לא אישר לתובע אי כושר לתקופה שמיום 1/8/11 ועד 16/9/11.
ח.מצבו הרפואי של התובע כעולה מהחומר הרפואי.
8.פרופ' אדר רפאל מונה לשמש כמומחה יועץ רפואי בתיק זה (להלן- המומחה) ונתבקש להשיב לשאלה האם תקופת אי הכושר מיום 1/8/11 ועד ליום 16/9/11, כולה או מקצתה, נגרמה עקב האירוע מיום 17/6/11 שהוכר כתאונת עבודה.
9.בחוות דעתו מיום 14/1/13, בהשיבו על השאלות שהופנו אליו על ידי בית הדין, קבע המומחה-