פסק דין
1.זוהי תובענה שעניינה נזקי גוף כתוצאה מאירוע מתאריך 13.06.2003. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 01.05.2007.
התובעת, ילידת 1946, היתה במועד הרלבנטי עובדת של הנתבעת 1 [להלן: "העיריה"] ושימשה כממלאת מקום מנהל המוקד העירוני.
הנתבעת 2 הינה מבטחת העיריה.
לטענת התובעת, בליל 13.06.2003, במהלך עבודתה במוקד העירוני ובעת שנכחה לבדה בבניין העיריה, פרצה במקום שריפה, התובעת הזעיקה את מכבי האש, המשטרה, אב הבית ומנהל המוקד, ונוכח פגיעתה מהשריפה לרבות שאיפת עשן וטראומה נפשית, פונתה לחדר המיון של בית החולים יוספטל באילת.
התובעת חזרה לעבודתה לאחר 10 ימי מחלה, בתקווה כי תחזור לאיתנה, אולם לדבריה מעולם לא החלימה מפגיעתה.
נטען כי כתוצאה מהשריפה התדרדר מצבה הנפשי של התובעת לבלי היכר ולאחר מספר חודשים בהם הבינה העיריה כי התובעת אינה חוזרת לאופן תפקודה הנמרץ והפעלתני, כפי שהיתה בטרם השריפה, נשלחה התובעת לביתה למשך שנה בה קיבלה משכורת חלקית ופוטרה בחודש ספט' 2006 במסגרת תוכנית הבראה.
ביחס לחבות העיריה – בכתב התביעה המתוקן הועלתה שורה של טענות כלליות.
כפי שעולה מסיכומי התובעת, טענתה לרשלנות העיריה, מתבססת על עדות עוזר ראש העיר במועדים הרלבנטיים, על כי ביום האירוע תואמה לראש העיר פגישה עם אדם אשר בהגיעו לפגיעה איים לשרוף את המשרד ועל דברי העוזר כי לא התייחסו להרבה מקרים כאלה.
נטען כי הגם שלא ברור מי גרם לשריפה, אין זה משנה כדי לבסס את טענת התרשלות העיריה, ודי היה במידע אשר היה בפניה בדבר האיום והצתה ואשר לא היה חד פעמי, לקבוע כי יכולה היתה ואף צריכה היתה לצפות כי האיום יתממש ותהיה שריפה, ומשלא דאגה לתדרך את התובעת בהתאם ולדאוג לה לאבטחה, בהותירה את התובעת לבדה לכל אורך ליל שבת בבניין העיריה, הרי שהעיריה התרשלה.
נטען כי לאור האיום הגלוי שאינו חד פעמי, היה על העיריה לתדרך את התובעת, לדאוג לה לאבטחה, היה צורך לרענן את נעילת דלתות בניין העיריה בהתאם וכי העיריה דאגה לאבטחת ראש העיר.
נטען כי היה צפוי כי האיום יתממש וכי התובעת אשר לא תודרכה תמצא את עצמה בלב השריפה כשהיא לבדה וחסרת אונים כשלפניה 5 דלתות נעולות.
אין מחלוקת כי בעקבות פניה של התובעת לקבלת פיצוי בסך 5,000 ₪, היא חתמה ביום 28.04.2004 על כתב קבלה וויתור בפני חוקר מטעם הנתבעת 2, לפיו התובעת מסכימה לוותר על כל פיצוי או סעד המגיעים לה על פי מקרי הביטוח תמורת סך 4,500 ש"ח, וכי הסך האמור שולם לה.
התובעת טוענת כי אותה עת לא היתה מיוצגת, בנקודת הזמן בו הוחתמה על שטר הפיטורין היה מצבה הנפשי מעורער באופן שגרם לה לאבד את שיקול דעתה, לא הוסברה לה מלוא משמעות חתימתה ומלוא זכויותיה, החוקר ידע מהתובעת על מצבה, מהלך החתמת התובעת לקה בחסר והנתבעת 2 פעלה בחוסר תום לב, תוך ניצול מצוקתה הנפשית ומוגבלותה הפסיכיאטרית של התובעת והביאה להחתמתה על ידי הטעייתה על שטר פיטורין, תוך הפרת כל דין, לרבות חוק חוזה ביטוח, חוק החוזים והנחיות המפקח על הביטוח.
נטען כי לאור האמור כתב הסילוק עליו הוחתמה התובעת בטל מעיקרו, הואיל ונעשה בניגוד לדין ואינו משקף את אומד דעתה של התובעת.
בהמשך הוכרה התובעת כמי שנפגעה בעבודתה, וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לה נכות צמיתה בשיעור של 10% לצמיתות, לפי תקנה 34 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה]. הוועדה הרפואית מצאה מקום להפעלת תקנה 15 במלואה.
על פי חוות דעת אשר הוגשה על ידי התובעת יחד עם כתב התביעה המתוקן, לתובעת נכות פסיכיאטרית בשיעור של 20%. על פי חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הנתבעות, לתובעת היתה נכות נפשית זמנית בגובה 5% למשך שנתיים מהאירוע ולאחר תקופה זו לא נותרה לה נכות נפשית צמיתה. הפסיכיאטר מטעם בית המשפט ממליץ על 20% נכות נפשית.
2.הנתבעות מכחישות את החבות וטוענות לעניין זה שתי טענות: האחת - לאחר שהתובעת הגיעה לפשרה עם הנתבעות וקיבלה פיצוי בגין הנזקים הנתבעים, מיצתה היא את עילת תביעתה כנגדן, והשניה, לחילופין – לנתבעות אין כל חבות בנזיקין בגין האירוע.
לעניין הסכם הפשרה – נטען כי התובעת היתה מודעת לכך שהפשרה עניינה לא רק נזקי רכוש, אלא גם עוגמת נפש והמצב הנפשי והגופני, כי רק שנים לאחר מכן, לאחר שפוטרה מעבודתה, חיפשה התובעת דרך לגבות כספים נוספים מהנתבעות ועלה בדעתה לתקוף את הסדר הפשרה בעילות שונות, כי את סבירות הסכם הפשרה יש לבחון על פי העובדות בעת כריתתו, באותה עת הסכום לא היה נחוץ לתובעת מבחינה כלכלית קיומית, שכן המשיכה לקבל משכורות, התובעת היא זו שפנתה בבקשה להגיע להסדר, מדובר במקרה בו קיימת מחלוקת עמוקה ביחס לחבות, אשר עלולה להביא לדחית התביעה וכי הסכום סביר לאור העובדות בעת כריתתו.
נטען כי התובעת לא סבלה מכל חולשה שכלית וכי התובעת היא שהדגישה את השכלתה ויכולותיה ואת היותה עיתונאית לשעבר ודוברת עברית רהוטה.