בלושטיין נ' טי.די.ווי- שרותי שילוח בינלאומיים בע"מ

פסק דין

בין הצדדים נכרת חוזה לפיו הנתבעת תעביר עבור התובע מטען בתוך תחומי ארצות הברית, משם יועבר דרך הים לישראל, שם יילקח על ידי התובע. התביעה היא לפיצויים בגין עיכוב בהעמסת המטען על האניה וכן להשבת סכומים שבהם חוייב הנתבע, לטענתו שלא על פי החוזה.

באשר לדרישת פיצויי העיכוב, החלטתי לדחות את הדרישה מכל וכל.

התברר כי המטען עוכב בניו יורק באופן שלא הועמס על אניה היוצאת לישראל אך ורק לנוכח אי עמידתו של התובע בתניה החוזית העולה בבירור מהחוזה שצירף לכתב תביעתו, והיא תשלום מראש עבור ההובלה. במאמר מוסגר ייאמר כי בסופו של דבר, לפנים משורת הדין, הסכימה הנתבעת לבקשת התביעה לשחרר את המטען לדרכו, על אף שהתובע עדיין לא השלים את מלוא התשלום.

לטענת התובע, בע"פ נאמר לו על ידי גורם כלשהו בנתבעת, כי למרות האמור בחוזה, עליו לשלם מקדמה בלבד כתנאי ליציאת המטען לדרכו. אולם, מדובר בטענה שזכרה לא בא בכתב התביעה, עומדת בסתירה לחוזה הכתוב, ולא אושרה על ידי הנתבעת.

משכך, סבורני כי התובע לא עמד בנטל להוכיח קיומו של חוזה נפרד בדבר מועד התשלום, ואין לבית המשפט אלא להסתמך על האמירה המפורשת בחוזה הכתוב בדבר תשלום מראש. כתוצאה מכך, האחריות לעיכוב רובצת למעשה לפתחו של התובע בלבד.

יתר על כן, התובע לא הניח בפני בית המשפט כל ראיה בדבר הנזקים שנגרמו לו, ואם כן, מה שיעורם, הכל כנובע מהעיכוב. משכך, אף אם הייתי מוצא את הנתבעת אחראית לעיכוב, לא הוכח כל נזק, ומיניה וביה לא היה מקום לפצות את התובע בגין איחור זה.

עוד טוען התובע כי רכיבי התעריפים בהם חוייב היו גבוהים באופן ניכר מהמקובל. בכל הכבוד, אין בידי לקבל טענה זו. התובע בחר בנתבעת בכדי לקבל את שירותי ההובלה שזו מציעה במסגרת עיסוקה. הנתבעת מציעה שירותיה בתעריפים קבועים, הניתנים לבדיקה טרם עריכת החוזה- כך על פי דברי נציגה, אשר לא נסתרו על ידי התובע והינם הגיונים ביותר. משהתובע לא התנה על תעריפים אלה בחוזה הכתוב, יש לראותו כמי שמקבלם. לפיכך, אין כל מקום להשיב לתובע את ההפרש בין התעריף שחויב לתעריף הראוי לשיטתו, באף אחד מהרכיבים שציין.

באשר לשער ההמרה דולר- שקל חדש, אף כאן הצדק עם הנתבעת. אין המדובר בעסקה בין ישראלים בתחומי ישראל אשר בה בהעדר התניה חוזית ניתן להשלים את החוזה על ידי קביעת שער ההמרה היציג. מדובר כאן בעסקה בין אזרח ישראלי לחברה זרה, שמהותה הובלת מטען בשטח מדינה אחרת, ומשכך יש להתייחס לשער המקובל בענף זה. לעניין זה נאמנים עליי דברי נציג הנתבעת, אשר לא נסתרו על ידי התובע, לפיהם השער המקובל בענף הוא השער בו חוייב התובע. קל וחומר הם פני הדברים כאשר לא דובר בפרט שנסתר מעיניו של התובע, בדיוק כמו התעריפים, ומשלא בחר להתנות עליו בחוזה, אין הוא רשאי להסתמך על שער אחר.

לסיכום, הריני דוחה את התביעה על כל רכיביה. כן הריני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 300 ₪, אשר יישאו הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"א, 04 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.