בלומשטיין נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

פסק דין

מבוא

1. התובע מר אליהו בלומשטיין (להלן: "התובע"), הגיש תביעה כספית להשבת סכומים ששילם לטענתו ביתר כנגד הבנק לפיתוח התעשייה בישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), וכן תובע פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו, בשל התנהלות הבנק.

ביום 4.3.12 התמזג הבנק עם חברת מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת").

התובע טוען, כי במהלך שנת 1993, הוא נטל שתי הלוואות מהבנק, ההלוואה הראשונה היא לצורך רכישת שתי חנויות בקניון, וההלוואה השנייה היא לצורך רכישת הציוד עבור החנויות.

לטענתו, נציגי הבנק הטעו אותו לחשוב, כי מדובר בהלוואות מקרן לעידוד עסקים קטנים אשר נושאת בערבות המדינה בשיעור של 70% מסך ההלוואה, וכי הערבויות והשעבודים שחתם התובע לבנק, הם פורמאליים בלבד.

עוד טוען התובע, כי לאחר שלא עמד בתשלומי ההלוואות, סוכם עמו בעל-פה על-ידי נציג הבנק, כי באם התובע יעביר את כספי מכירת החנות ישירות לידי הבנק, תחושב יתרת ההלוואות בהתאם להסכם ההלוואה ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית בגובה של 3.6% לשנה, מיום מתן ההלוואות, וללא ריבית פיגורים. לטענתו, הוא עמד בהתחייבות, והעביר את התשלום שסוכם לבנק, אך הבנק הפר את ההסכם האמור, ולא ביצע את החישוב האמור שסוכם בין הצדדים.

לפיכך, לטענתו ההלוואות נפרעו, ואף שולמו על-ידו ביתר לבנק.

הנתבעת טוענת מנגד, כי התובע הוא זה שהפר את התחייבויותיו כלפי הבנק, שכן הוא לא עמד ועדיין חייב בתשלומי החזר ההלוואות שנטל, וזאת למרות האורכות הרבות שניתנו לו.

כמו כן, לטענת הנתבעת הסיכום שנקבע עם התובע הוא, כי אם התובע יסלק את חובו לבנק, תחושב לתובע ריבית פיגורים רטרואקטיבית החל מיום 1.7.98, לפי ריבית החח"ד הנהוגה בבנק.

ביום 7.7.09 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת נורית רביב בנוגע לבקשה לסילוק על הסף אשר הוגשה על-ידי הנתבעת, לפיה התובע יגיש כתב תביעה מתוקן אשר יתייחס לשתי הטענות הבאות בלבד: לתביעת השבת סכומים שנגבו מהתובע בגין ריבית פיגורים, וכן להשבת סכומים שנגבו עבור הציוד שרכש.

בהתאם להחלטת כב' השופטת נורית רביב, ולאחר פרישתה, התיק הועבר לשמיעה לפני.

טענות הצדדים

2. התובע טוען בתצהירו, כי במהלך שנת 1993, רכש 2 חנויות בקניון, ולשם כך נטל מהבנק 2 הלוואות לאחר שהובטח לו על ידי נציגי הבנק מר ליכטר ועו"ד הבנק גרשון תמיר, כי ההלוואות הן במסגרת הקרן לעסקים קטנים, וככאלו הן מובטחות על ידי ערבות המדינה בשיעור של 70%, וכי הערבויות והשעבודים שמבקש הבנק הם פורמאליים בלבד.

לראיה מפנה התובע למכתבו של עו"ד תמיר, כי הוא ממליץ לו על ההלוואה, ואין לו שום סיכון, מאחר שלבנק יש בטחונות מהמדינה, ושיעבוד הנכס והערבות הם פורמאליים, ובעקבות שכנועם של נציגי הבנק, ביום 21.3.93 חתם על חוזה הלוואה עם הבנק במסגרת הקרן למתן הלוואות לעסקים קטנים.

התובע טוען, כי ביום 3.6.93 נטל התובע הלוואה אחת בסך של 280,000 ₪ לצורך רכישת החנות, ביום 20.4.93 נרשם משכון על הנכס. ביום 12.1.94 נטל התובע הלוואה שנייה לצורך רכישת ציוד של משחקי וידאו לעסק האמור.

התובע טוען, כי במעמד החתימה הוא לא התעקש ולא בדק את פרטי הטפסים שחתם עליהם, מאחר שסמך על נציגי הבנק שהבטיחו לו, כי אין לו שום סיכון בהסכם ההלוואה.

התובע טוען, כי במהלך שנת 1995 בוטל הסכם הבלעדיות באופן חד צדדי להפעלת משחקי המחשב בקניון, ועל-כן דרשו ממנו לפנות את ציוד משחקי המחשב מהחנויות ומהקניון. התובע טוען, כי הוא נאלץ להעביר את ציוד משחקי המחשב למחסן בבית יצחק, והציוד אשר היה משועבד לבנק, עמד במחסן בבית יצחק שנים רבות, כאבן שאין לה הופכין.

התובע טוען, כי הוא חיפש רוכש על מנת שירכוש את החנויות, ובסוף שנת 2000 מצא רוכש לחנות אחת בקניון.

התובע טוען, כי ביום 15.11.00 נחתם הסכם בינו לבין הרוכש לרכישת החנות תמורת סך של 57,000 דולר, כאשר מתוך כספי התמורה נותרו סך של 10,000 דולר, בנאמנות אצל בא-כוח הרוכש, עו"ד רביע. בהתאם להסכם, היה על התובע לדאוג להסרת המשכנתא אשר רשומה לטובת הבנק, וזאת עד ליום 25.12.00.