בלומנשטין נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

החלטה

המבקש עותר לעיכוב הליכי המכר בתיק ההוצל"פ מושא התובענה, של שתי חנויות בקניון בכפר יונה, וזאת נוכח טענתו בתובענה כי אין הוא חב למשיבה דבר. עילת אותה "בקשה דחופה" שהוגשה היום: העובדה שהמשיבה הודיעה למבקש במכתבה מיום 22.4.13 שאם לא יפדה את החנויות תמורת 627,000 ₪, תוגש בתוך שבוע ימים בקשה לאישור המכר למציע, במסגרת הליכי הוצל"פ שיזמה המשיבה לפני שנים.

טרם הידרשות (קצרה) לבקשה לגופה יוזכר כי "בקשה דחופה" דומה באופייה הוגשה עוד ביום פתיחת התובענה, ביום 6.3.13, אז עתר המבקש לעיכוב ביצוע החלטה קונקרטית של רשמת ההוצל"פ, בהבהירו כי בלא עיכוב ביצוע קיים חשש שהמשיבה תחל בהליכים למכירת החנויות עוד קודם להכרעת המחלוקת שבין הצדדים. אם תידחה הבקשה לסעד זמני, כך הטעים המבקש, יישמט הבסיס להמרצת הפתיחה, והבקשה לסעד הצהרתי תתייתר (סעיף 122 לבקשה). והנה – הבקשה לסעד זמני נדחתה, בהחלטתה של כב' סגנית הנשיאה, השופטת גרוסמן, מיום הגשת הבקשה והתובענה, בקובעה כי המרצת הפתיחה אינה תחליף לערעור על החלטת רשמת ההוצל"פ (להלן: החלטת הביניים). המבקש, כך נראה, לא ביקש לערער על החלטת הביניים, כשם שלא הגיש ערעור על החלטת רשמת ההוצל"פ. משמעות הדבר היא אחת, אם נאמץ את טענות המבקש עצמו: בזאת נשמט הבסיס להמרצת הפתיחה והבקשה לסעד הצהרתי התייתרה.

ברם הצהרות אפוקליפטיות לחוד ומעשים לחוד. המבקש, כך נלמד מבקשתו מהיום, סבור שטרם הקיץ הקץ על תובענתו. חרף דחיית בקשתו הקודמת, הוא שב ועותר לעיכוב הליכי ההוצל"פ, בנימוק שמהותו, בתמצית, זהה לזו שנזכרה בבקשתו הקודמת: פן ימומשו החנויות טרם בירור המחלוקת. המבקש ער כמובן לקיומה של החלטת הביניים, אך הוא סבור כי הנסיבות השתנו, שכן עתה המשיבה פועלת למימוש המכר. על כן בשלה העת לעיון מחדש בהחלטת הביניים, כך לגרסתו.

סברה זו נעדרת עיגון. עיון מחדש בהחלטת ביניים אכן אפשרי עם שינוי הנסיבות, אולם מובן שהנסיבות שנשתנו צריכות להיות מהותיות ורלבנטיות. במקרה דנן לא נשתנה דבר: בבקשתו הקודמת הטעים המבקש כי בלא צו מניעה צפויה המשיבה לפעול למימוש המכר (צפי שלא נקבע בהחלטת הביניים כי אינו מוחשי). מן הבקשה החדשה אנו למדים כי המשיבה אכן צפויה לפעול למימוש המכר. עולם כמנהגו נוהג אפוא. עילה לעיון מחדש – אין כאן, ולפיכך ההחלטה הביניים עומדת כאבן נגף בדרכו של המבקש.

אף בהתעלם ממכשלה זו – דין הבקשה להידחות.

טעם אחד לכך הוא השיהוי בהגשתה, שיהוי שדי בו להצדיק את הדחייה (עיינו: רע"א 1864/13 אשכנזי נ' ש.נ. דרור אחזקות בע"מ (10.4.2013)). ביום 22.4.13 שלחה המשיבה מכתב בדבר הגשת הבקשה לאישור המכר בתוך שבעה ימים, קרי: ביום 29.4.13. אם בקשה זו הוגשה אם לאו לא נדע, אך ככל שנקיטת הצעד שעליו התריעה המשיבה הוא בלתי הפיך (שאם לא נניח כן – אין בבקשה הנוכחית ממילא כל דחיפות) הרי שעל המבקש היא לפנות לבית המשפט ב"בקשה דחופה" ביתר בהילות, ולא שלושה ימים לאחר תום המועד האמור. על כך יש להוסיף את השיהוי הטמון לכאורה בעצם הגשת התובענה הנוכחית בבית המשפט (שבגדרו מוגשת עתה הבקשה), כמעט 11 שנים לאחר שהמשיבה יזמה הליכים למימוש הנכס, ואף חודשים ארוכים לאחר שנקבע ברשויות ההוצל"פ כי טענות שונות של המבקשת יש לבררן בבית המשפט.

טעם שני לאמור הוא בהדירות הנזק. עסקינן בנכס מסחרי, שהמשיבה פועלת כיום באמצעות כונס למכירתו, על יסוד פסיקתה שהיא אוחזת בידיה (ולא נרחיב כאן בכל השתלשלות העניינים העניפה בעשור שחלף). אף שבתי המשפט נכונים ליתן הגנה מסוימת לעתים גם למבקשי עיכוב נכס מסחרי (ראו לדוגמה: רע"א 4615/00 גבאי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (31.10.2000)), הרי שהגנה זו היא בבחינת החריג, והיא מצומצמת בהרבה מההגנה הניתנת למבקשי עיכוב פינוי מדירת מגורים (ראו: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529 (2001)). במקרה דנן, ובפרט כאשר המדובר בנכס שהמבקש עצמו ביקש למוכרו לאחר אך כשל נוכח השעבוד שרבץ על הנכס, דומה כי הנזק הטמון בקידום מהלכי ההוצל"פ הוא כספי בעיקרו, וככזה – הדיר, ושאינו מצדיק מתן סעדים זמניים בגינו (ראו: רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ (13.12.2005)). המבקש אף יכול לגדור את נזקיו ולפדות את הנכס, כהצעת הכונסת. בהמשך, אם יוכיח המבקש את צדקת טענותיו לעניין היעדר חובו למשיבה, פתוחה תהיה לפניו הדרך לעתור לפיצוי בגין נזקיו, וחזקה על המשיבה כי יעלה בידה לשפותו אם כך ייקבע.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית, בלא צורך בתגובה, ובהתאם – בלא צו להוצאות. הבקשה תועבר לעיון כב' השופטת פלינר, כמותב המטפל בהליך העיקרי.

ניתנה היום, כ"ב אייר תשע"ג, 02 מאי 2013, בהעדר הצדדים.