פסק דין
בפניי תביעה ותביעה שכנגד.
תביעתו של התובע חיים בלום (להלן: "התובע") עניינה בטענת לשון הרע מצד הגברת ניקול חדד (להלן: "הנתבעת"), אשר מצידה הגישה תביעה נגדית, אף היא בנוגע לטענות בשמה הטוב והמוניטין במטה לחמה והוצאות שנגרמו לה.
התובע הגיש לראשונה את התביעה על סך של 100,000 ₪.
בבקשה לפטור מאגרה כתב כב' הרשם קבאני בהחלטתו מיום 12.9.12: "הבקשה לפטור מאגרה נדחית גם לאור מהות התובענה והנטען בה. יחד עם זאת ולפנים משורת הדין מאשר דחיית תשלומה עד סיום ההליך, שאם המבקש יזכה בתובענה אזי סכום האגרה יקוזז מכל סכום בו יזכה וכחוק".
בישיבת קדם המשפט מיום 25.12.12, ישיבה שלאחריה התפרץ התובע ובהמשך שלח מכתב התנצלות בעניין, כתבתי: "עלי לציין כי בימ"ש הסביר לתובע את החלטת כב' הרשם קבאני, כי אם תידחה תביעתו הוא יצטרך לשלם את אגרת בימ"ש על סך 100,000 ₪ אשר בשלב זה הוא לא נדרש לשלם אותה. לא ברור לי אם הסבר זה הוא שגרם להתפרצותו של התובע או לחילופין מתן אפשרות לנתבעת, שציינה זאת במפורש בכתב ההגנה להגיש תביעה שכנגד".
מכל מקום, התובע משיקוליו פנה לביהמ"ש וביקש להקטין את התביעה לסכום של 30,000 ₪. בביהמ"ש בישיבה מיום2.7.12 הסביר, כי הוא תובע לפגיעה בשמו הטוב ללא צורך בהוכחת נזק.
על מה תובע התובע?
בבימ"ש לתביעות קטנות בתיק שמספרו 42575-10-11 נידונה תביעה של התובע כנגד הנתבעת על סך 1,600 ש"ח שנקבעו. סיפור המעשה היה פשוט - התובע קנה אצל הנתבעת עיתון ושילם תמורתו 5.60 – ש"ח. הסתבר שעיתון זה ניתן חינם ולא היה צריך לגבות סכום כסף בגינו.
כאשר הגיע התובע לנתבעת עם מחאה יום למחרת, לטענתה של הנתבעת היא התנצלה וביקשה לתת לו פיצוי של 10 ₪ בגין תמורת העיתון וכי עשתה זאת בטעות.
התובע לא התרצה ותבע אותה בבימ"ש לתביעות קטנות.
בכתב הגנתה לתביעה זו כתבה הנתבעת בתביעה הקטנה: "לידיעתכם, מדובר באדם בודד, מתוסכל עם הפרעות נפשיות (לפי התנהגותו) ויותר מזה, נאמר לי שאלה הנאות חייו להגיש תביעה על כל דבר קטן" ועוד כתבה בכתב הגנתה: "מאוד תמוה בעיני שהלקוח הגיש נגדי תביעה על 1,600 ₪ כשמעולם לא קנה אצלי למעט אותו מקרה ספציפי. האבסורד הוא שאני הייתי צריכה לתבוע אותו בגין ניבולי הפה והצרחות שהשמיע אצלי בחנות".
למרות עמדתה זו של הנתבעת והאמור בפרוטוקול 26.6.12 הגיעו הצדדים להסדר פשרה אצל השופטת לובנה שלאעטה, ולפיו תשלם הנתבעת לתובע סכום של 120 ₪.
כך כתבה כב' השופטת שלאעטה: "בשלב זה ובהמלצת בימ"ש מודיעים הצדדים כי מבלי להודות ולוותר על כל טענה שבפיו של כל אחד מהצדדים הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו תשלם הנתבעת לתובע סכום של 120 ₪ לסילוק סופי ומלא של התביעה. התשלום יבוצע בתוך 30 יום. הצדדים מבקשים ליתן להסדר הפשרה דלעיל תוקף של פס"ד".
הנתבעת מצידה שילמה את סכום הפשרה וחשבה שבכך הסתיים העניין.
בתאריך 12.9.12, כלומר כשלושה חודשים לאחר מתן פסה"ד של כב' השופטת שלאעטה, בחר התובע להגיש תביעה ע"ס 100,000 ₪ שהוקטנה בהמשך ל- 30,000 ₪, כאשר טענתו היא שהאמור בכתב ההגנה של הנתבעת ואשר צוטט על ידי, מהווה "לשון הרע" כמשמעו בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965.
הנתבעת מצידה הגישה תביעה שכנגד ע"ס 40,000 ₪, תוך טענה לפגיעה בשמה הטוב, במטה לחמה, במוניטין שלה והוצאות שנגרמו לה כתוצאה מהתנהלות זו.
הצדדים הסכימו לסיים את התיק במסגרת ק.מ. מורחב אשר יהווה דיון סופי ובמהלכו שמעתי את גירסת התובע ואת גירסת הנתבעת, כאשר התובע הגיש תצהיר כפי שהוריתי ואילו הנתבעת/התובעת שכנגד, לא הגישה תצהיר שכזה.
בנסיבות אלה ניתן פטור ממחצית שנייה של אגרת בימ"ש (אך לא ביחס למחצית הראשונה ואליה אתייחס בסוף פסה"ד), הן ביחס לתביעה העיקרית והן ביחס לתביעה שכנגד.
לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהיר התובע ובעדותו בפניי, בעדות הנתבעת וכן בכל החומר נשוא התביעה הקטנה אשר בגינו הוגשה תביעה זו, אני נותן בזאת את פסיקתי.