בלוי נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ואח'

החלטה

החלטה בבקשה מס' 12 -

בקשה מטעם הנתבעת 2 לחילוט עירבון שהפקיד התובע 1 בקופת בית המשפט לפי הוראת בית המשפט מיום 11.9.13, במסגרת בקשה למתן צו מניעה זמני לו עתר ביום 10.9.13 ושבפקע ביום 24.10.13.

העובדות הצריכות לעניין

ביום 10.9.13, טרם הגשת כתב התביעה בתיק שבכותרת, הגיש התובע 1, בקשה דחופה למתן סעד זמני נגד הנתבעת 1 ,במעמד צד אחד, בה נתבקש בית המשפט ליתן סעד זמני האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בנכס נשוא המחלוקת (להלן: "הנכס"). הסעד התבקש לאור טענה מצד התובע 1 כי הנתבעת 1 כרתה עמו הסכם מכר למכירת הנכס, אך מתכוונת להתכחש להסכם ולמכור את הנכס לצד ג', וכי בכוונת התובע 1 לאכוף עליה לקיים את התחייבויותיה באמצעות תובענה לאכיפת הסכם המכר שתוגש לבית המשפט.

ביום 11.9.13, על יסוד האמור בבקשה ובנספחיה, נעתרתי לבקשה ונתתי צו מניעה ארעי במעמד צד אחד האוסר על הנתבעת 1 (המשיבה שם) ביצוע כל דיספוזיצה בנכס. בנוסף הוריתי בהחלטתי כי " להבטחת נזקים שעלולים להגרם למשיבה עקב מתן הצו ו/או במידה והתביעה תידחה יפקיד המבקש ( התובע 1 ש.ש.) בקופת בית המשפט, במזומן ו/או ערבות בנקאית סך של 50,000 ₪ וזאת עד ליום 15.9.13 – אחרת יפקע הצו הארעי". באותה החלטה קבעתי גם דיון בבקשה במעמד הצדדים יתקיים ביום 2.10.13.

ביום 15.9.13 הפקיד הנתבע 1 את העירבון בסך 50,000 ₪ בקופת בית המשפט.

ביום 15.9.13 הגישה הנתבעת 1 "בקשה דחופה בהסכמה לדחיית מועד דיון ולהארכת מועד להגשת תשובה". במסגרת הבקשה טענה הנתבעת 1, בין השאר, כי עסקינן במעשה עשוי שכן חתמה כבר על הסכם מכר בקשר לנכס עם הנתבעת 2, היא הרוכשת.

ביום 16.9.13 נעתרתי לבקשת הנתבעת 1 להארכת מועד ולדחיית הדיון וקבעתי את הישיבה לדיון במעמד הצדדים בבקשה לסעד הזמני ליום 17.10.13. בנוסף, ומיוזמתי, הורתי על צירוף הנתבעת 2 כמשיבה לאותה בקשה.

ביום 7.10.13 הגיש התובע 1 את תביעתו, כשאליו הצטרפו גם התובעים 2-3, אשר לא היו צד לבקשת צו המניעה הזמני. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 2 והנתבע 3. בתביעה עתרו התובעים לסעד הצהרתי של אכיפת חוזה המכר ולחילופין לסעד כספי של 5 מיליון ₪ כפיצויי קיום. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 2 וגם כנגד הנתבע 3, כשלגבי האחרון נטען שהוא המנהל והדירקטור היחיד של הנתבעת 2 ,נשכר על ידי התובע מס' 2 לצורך קידום מו"מ מול הנתבעת 1 לרכישת הנכס, ומעל באמון שניתן בו.

ביום 17.10.13 התקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לסעד זמני.

ביום 24.10.13 דחיתי את הבקשה למתן סעד זמני , תוך חיוב הנתבע 1 (המבקש בבקשה) בהוצאות הנתבעות 1-2, המשיבות לבקשה.

ביום 31.12.13 הגישה הנתבעת 2 בקשה זו לחילוט העירבון, מכוח תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984(להלן: "תקנות סד"א") במסגרת הבקשה טענה הנתבעת 2 כי בעטיו של צו המניעה הארעי נגרמו לה נזקים מאחר והצו מנע את הוצאת הסכם המכר שכרתה עמה הנתבעת 1 אל הפועל , וכי לכל הפחות הביא לדחייה בת - 11 ימים בקבלת החזקה בנכס. את נזקיה בגין דחייה זו, העמידה, על הרף המינימלי לטענתה, בסך שך 36,666 ש"ח , לפי תחשיב שצירפה.

ביום 16.1.14 הגיש התובע את תשובתו לבקשה לחילוט עירבון, במסגרתה כפר בזכותה הנטענת של הנתבעת 2 לחלט העירבון. ביום 29.1.14 הגישה הנתבעת 2 את תשובתה שלה לתגובת התובע.

דיון והכרעה

על פי תקנה 364 לתקנות סד"א בית המשפט לא יתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית וערבות מספקת לפיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו; וכאשר הצו מבוקש במעמד צד אחד – גם עירבון בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו.

על פי תקנה 371 לתקנות סד"א מוסמך בית המשפט להורות על חילוט עירבון שהופקד, עם פקיעתו של הצו הזמני, בנסיבות אלו:

"(א)פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם."

הסעיף האמור קובע כי בית המשפט רשאי לחלט עירבון מקום בו הוא סבור כי הבקשה למתן הצו הזמני לא היתה סבירה בנסיבות העניין, וכי נגרמו למי שהצו הופנה אליו נזק או הוצאות עקב נתינתו. חילוט העירבון אמנם אינו תלוי בהוכחת גובהו של נזק זה, להבדיל מעצם קיומו, אך עם זאת על המבקש לחלט את העירבון להציג בכל זאת כמות מינימאלית של ראיות להוכחת גובה הנזק גם אם לא במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי דרך כלל (ראו: רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ ואח' נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז (3) 727, בעמ' 733).

במסגרת הבקשה לחילוט העירבון, התשובה והתגובה לה, טענו ב"כ הצדדים בלהט רב באשר להתקיימותם (לטענת הנתבעת 2 ) ולאי התקיימותם (לטענת התובע) של שני התנאים המצטברים הנדרשים על מנת שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 371 כאמור: הוכחת הנזק שנגרם כתוצאה ממתן הצו; אי סבירות הבקשה לסעד הזמני. מלל רב הקדישו הצדדים לטענותיהם בסוגיות אלו, אך נראה כי לא נתנו את דעתם לטעם אחר, בסיסי הרבה יותר, שסבורני כי מחייב הוא את דחיית הבקשה לחילוט מטעם הנתבעת 2. אבהיר להלן את מסקנתי.