החלטה
בקשת התובעת היא להורות לנתבעת לאפשר עיון בטיוטות דוחות מומחים שהוכנו עבורה ושנטען לחסיונן.
הבקשה והרקע לבקשה
1.האירועים נשוא התביעה הם אירועי פריצה למפעל התובעת (להלן גם: "המבוטחת"),לפי הנטען, וגניבת סחורה רבה (פריטי מלאי בשר) ממנו. המחלוקות העיקריות בין הצדדים מתמקדות בשאלות האם אותם אירועים היוו אירועי פריצה או גניבה (הכיסוי לפי הפוליסה הוא לפריצה), קיומם או אי קיומם של אמצעי מיגון, ומחלוקת לגבי היקף נזקיה של התובעת עקב האירועים הנ"ל.
2.במסגרת רשימת מסמכים שהוכנה על ידי הנתבעת, שהיא חברת הביטוח שביטחה את רכושה של התובעת (להלן גם : "חברת הביטוח"או "המבטחת"), כתחליף לתצהיר גילוי מסמכים, נכתב בסעיף יא כך:
"טיוטות דוחות מומחים – נערכו מתוך צפי להליך משפטי וכן מדובר במסמכים פנימיים שהועברו למשרד הח"מ בלבד (ולא לפניקס) לצורכי התייעצות ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן ע"י משרד הח"מ לפניקס ומשכך הם חסויים".
3.המבקשת טענה בבקשתה כי מדובר בדוחות מקצועיים של אנשי מקצוע, אשר הופעלו על ידי חברת הביטוח, כי טענות חברת הביטוח נטענו באופן סתמי ואף לא פורט אילו דוחות מצויים בידה. כן נטען כי אין מקום להטלת חסיון גורף כפי שמבקשת חברת הביטוח להטיל. לדברי המבקשת, כאשר הפעילה חברת הביטוח שמאי להערכת הנזק והפעילה מומחים לבדיקת סיבות הפריצה והגניבה, לא יכולה הייתה היא לדעת כי תדחה את תביעת התובעת וממילא לא הייתה ציפיה להליכים משפטיים. מכל מקום, ברור כי המטרה הדומיננטית בעריכת הבדיקות והבירורים לא יכולה הייתה להיות אלא בירור נסיבות הגניבה וסיבותיה.
4.חברת הביטוח פירטה בתגובתה כי טיוטות חוות הדעת הן של מומחה למערכות בטחון, של שמאי ושל רואה חשבון.
חברת הביטוח טענה כי לאור אופי ביצוע הגניבות נשוא התביעה והצפי להגשת תביעה בהיקף ניכר על ידי המבקשת, וכן לצורך בחינת האפשרות להגשת הודעת צד ג', מינתה חברת הביטוח כיומיים-שלושה לאחר התאונה את משרד בא כוחה לבדיקת האירועים נשוא התובענה, הכיסוי הביטוחי, האפשרות והצורך בהגשת הודעת צד ג', וכן ליווי בעלי המקצוע שמונו מטעם חברת הביטוח ואשר תפקידיהם פורטו לעיל.
חברת הביטוח הוסיפה וטענה כי טיוטות חוות הדעת הן מסמך פנימי שהועבר על ידי המומחים למשרד עורכי הדין ויש להן קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידו לחברת הביטוח, ולכן הן חסויות לפי סעיף 48(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") ולפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"). כן הוסיפה חברת הביטוח וטענה כי טיוטות חוות הדעת של השמאי ושל רואה החשבון לא הועברו כלל על ידם או על ידי משרדי עורכי הדין לחברת הביטוח, וכי טיוטת חוות הדעת של המומחה למערכות הבטחון הועברה לחברת הביטוח רק לאחרונה לצורך תשלום שכרו.
עוד נטען על ידי חברת הביטוח כי טיוטות חוות הדעת הוכנו מתוך צפי להליכים משפטיים ולכן חסויות הן מכוח החיסיון יציר הפסיקה.
כן נטען כי טיוטות של חוות דעת הן חסויות כשלעצמן.
חברת הביטוח הודיעה גם כי מאחר שככל הנראה לא יחול שינוי בטיוטת חוות הדעת של המומחה למערכות בטחון, מוותרת היא על החסיון לגבי חוות דעת זו, אך זו תוגש רק לאחר הגשת ראיות התובעת, על מנת שלא לשנות את סדר הגשת הראיות ולהקדים הבאת ראיותיה לפני הבאת ראיות התובעת.
5.לבקשתי העבירה חברת הביטוח לעיון בית המשפט בלבד את טיוטות שלוש חוות הדעת הנ"ל (ר' תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; רע"א 5806/06 עזבון נמירובסקי ז"ל נ' שימקו, (פורסם בנבו, 13.6.07).
דיון והכרעה
6.גילוי המסמכים והעיון בהם בשלב ההכנה למשפט מבוסס על הרצון לגלות את האמת, ולעשות צדק, כאשר יש בכך כדי לשרת את האינטרס של המתדיין ואת אינטרס הציבור [(רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד, פ"ד מ"ט(2) 516 (1995)] (להלן: "עניין הדסה").
הגישה הכללית בתקנות סדרי הדין ובפסיקה, הינה כי על בעלי הדין לפעול "בקלפים גלויים", כדי שלא יופתע היריב וייכשל מחוסר אפשרות לבדוק ראיה ולהכין חומר ראיות לסתור, וכן כדי לחסוך משאבים, ובמיוחד משאבים שיפוטיים [ר' רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, [פ"ד נה(1) 515, 522 (1999)]; רע"א 5756/06 אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' פי.אד בע"מ ואח' (21.1.07, פורסם בנבו)].
7.עדיין, מוכרים בדין חסיונות שיש בהם כדי למנוע עיון במסמכים, ואחד מהם הוא חסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט.
הטעם העיקרי העומד ביסודו של חיסיון זה, הוא הרצון לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט בלא חשש כי הכנתו תיחשף בפני יריבו [ר' עניין הדסה, וכן ר' רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פ"ד סא(2) 634 (2006)]. החיסיון חל גם על חומר שהוכן על ידי אדם שלישי לבקשת עורך דין או לקוחו [ר' ע"א 327/68 זינגר ואח' נ' ביינון, פ"ד כב (2) 602 (1968)].
בעניין הדסה נקבע, ומאז זוהי ההלכה, כי אין די בכך שאחת המטרות המשניות שעמדו ביסוד המסמך היא הצפי של ההליך המשפטי, וכי תנאי לתחולת החיסיון הינו, כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנתו היתה ההכנה לקראת משפט. זאת, מאחר שמסמך שהיה נערך בכל מקרה, מטעמים ענייניים שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו צריך ליהנות מחיסיון רק משום שאותו מסמך נערך גם משום תרומתו האפשרית למשפט צפוי. בכך השתנתה ההלכה שהייתה נהוגה קודם לכן (עניין ע"א 327/68 זינגר נ' ביינון שנזכר לעיל), לפיה די בכך שאחת המטרות, אפילו זו אינה העיקרית, להכנת המסמך היא משפט צפוי.