בלאס נ' מדינת ישראל ואח'

פסק - דין

פתח דבר

1.עסקינן בספיח של "פרשת הפנסיה הגרמנית". נגד נתבעים 2 ו- 3 – הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל-מערב גרמניה) (להלן: "הארגון") ויצחק פרי (להלן: "פרי") – התנהלו הליכים פליליים בקשר עם פרשה זו, שבסיומה הורשעו בשורה של עבירות חמורות.

התובע יצחק בלאס (להלן: "התובע" או "בלאס"), שהיה אקטואר של הארגון לאורך השנים ושותף לגיבוש המסגרת האקטוארית שעמדה בבסיס פרויקט הפנסיה הגרמנית, שימש כעד במשפט הפלילי הן מטעם התביעה והן מטעם הסנגוריה. לטענתו, בפסקי הדין שניתנו בפרשה נקבעו קביעות שיפוטיות שגויות שיש בהן משום פגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שלו. הוא הדין באשר לטענות שהשמיעה מדינת ישראל – היא הנתבעת 1 (להלן: "המדינה") – במסגרת הדיון הנוסף שהתקיים בנדון. על כן התובע עותר למתן סעד הצהרתי שיציג את העובדות הנוגעות לו לאשורן, ובכך תקטן הפגיעה בו.

משהוגשה התובענה, ביקשה המדינה לסלקה על הסף – כך בעיקר בטענה של היעדר עילת תביעה ומעמד לתובע (standing). בקשה זו (להלן: "הבקשה לסילוק על הסף") היא שעומדת עתה להכרעה, כאשר במוקד הדיון ניצבת השאלה אם לתובע כמי שהיה עד במשפט, נודע מעמד עצמאי לבקשת סעד ממין זה; ואם בנסיבות המקרה קמה זכותו לסעד כאמור.

הרקע ותמצית ההליכים המשפטיים הדרושים לענייננו שקדמו להגשת התובענה

2.בשנת 1973 חתמו ישראל ומערב גרמניה על אמנה לביטחון סוציאלי. זו הקנתה לכל אזרח ישראלי שעמד בקריטריונים מסוימים, זכות להצטרף לתכנית הביטוח הפנסיוני של מערב גרמניה. הצטרפות לתכנית הותנתה בתשלום חד-פעמי של פרמיות בגין העבר, ובתמורה זכו המבוטחים הישראלים לרנטה חודשית מהמוסד לביטוח סוציאלי הגרמני עד הגיעם לגיל הזכאות.

בשנת 1983 הקים פרי את הארגון, שהציע לתושבים ישראלים סיוע בפניה למוסדות הגרמנים ובמימון ההשקעה הראשונית הנדרשת להצטרפות לתכנית הפנסיה באמצעות הלוואות. הלקוחות שילמו עבור כלל השרותים שניתנו להם על ידי העברת אחוז מסוים מהרנטה החודשית שקיבלו מהביטוח הפנסיוני הגרמני, כאשר יתרת הרנטה הועברה לחשבונם. להבטחת החזר ההלוואות, נדרשו הלקוחות לעריכת פוליסת ביטוח חיים, שהוצג על ידי הארגון ופרי כביטוח שנועד לכסות את חובו של הלקוח במקרה של פטירה בטרם עת, ובגינו זכה הלקוח לפטור מהחזר חובות במקרה של מוות. התמורה ששולמה עבור כלל השרותים מידי חודש בחודשו כללה, בין היתר, פרמיות ביטוח חיים שערכו הארגון ופרי עבור הלקוחות.

3.בשנת 2001 הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בו יוחסו לארגון ולפרי שורה של עבירות חמורות. לענייננו נודעת חשיבות לאישום בעבירה של גניבה בידי מורשה על פי סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי כתב האישום, אף שהנאשמים הודיעו ללקוחות כי הם גובים מהם סכום מסוים כפרמיית ביטוח חיים שמועברת לחברת ביטוח, הרוב המכריע של הפרמיות נשארו בידי הארגון ופרי – ושליחת ידם של אלה בפרמיות הביטוח עולה כדי גניבה בידי מורשה.

בהכרעת דין מפורטת מיום 24/10/2007, הרשיע בית המשפט את השניים בשורה של עבירות (כבוד השופט ז' כספי, ת"פ 40258/01), ובהן בעבירות של גניבה בידי מורשה של מאות מיליוני מרק גרמני ובתיווך לביטוח. בעקבות הכרעת הדין נגזר עונשם של הארגון ושל פרי – כאשר על פרי הושתו, בין היתר, 12 שנות מאסר לריצוי בפועל.

ערעור שהגישו הארגון ופרי על הכרעת הדין נדחה בפסק דין מיום 5/2/2009, תוך שבית המשפט העליון הפחית בשנתיים את עונש המאסר שהושת על פרי והעמידו על עשר שנים (ע"פ 1784/08).

לאחר שניתן פסק הדין בערעור, ששלושת שופטי ההרכב הסכימו על מסקנותיו והנמקותיו, הוגשה בקשה לדיון נוסף שנענתה בחלקה בהחלטה מיום 22/10/2009 – זאת ביחס להיבטים הנוגעים לעבירת הגניבה בידי מורשה (דנ"פ 2334/09, המשנה לנשיאה א' ריבלין). מותב מורחב של בית המשפט העליון שמע את טיעוני הצדדים במסגרת הדיון הנוסף. בעת שהוגשה התובענה דנן, טרם ניתן פסק דין בדיון הנוסף.

ההליכים מעת שהוגשה התובענה

4.מלכתחילה הוגשה התובענה דנן כהמרצת פתיחה. המדינה מצידה הגישה את הבקשה לסילוק על הסף, וכן הגישה בקשה להעברת הדיון לפסים של תביעה רגילה. התובע השיב לבקשות.

בהחלטה מיום 4/1/2011 נענה בית המשפט (כבוד השופט ח' ברנר) לבקשת המדינה בנוגע להעברת ההליך למסלול של תביעה רגילה. משכך, הגישה המדינה כתב הגנה, ואילו התובע הגיש כתב תשובה.

משהנתבעים 2 ו- 3, הארגון ופרי, לא התגוננו בפני התביעה ולא הגיבו לה כלל – עתר התובע למתן פסק דין נגדם בהיעדר הגנה. המדינה התנגדה לבקשה למתן פסק דין כאמור. לטענתה, הלכה למעשה לא נתבקש שום סעד נגד נתבעים אלה ולא נטען לגביהם דבר בענין הסעד הנדרש. ולא בכדי כך – שכן עולה מכתב התביעה ואך טבעי, שהארגון ופרי שהיו נאשמים בהליך הפלילי ואף הורשעו בו, תומכים בתובענה דנן ומעוניינים בהצהרה כפי שעותר לה התובע.

לעמדת המדינה, "במצב דברים זה ולאור התנגדות המדינה, הרי שבית משפט נכבד זה אינו יכול ליתן פסק דין בהיעדר הגנה אשר מצהיר כי הפרמיות חושבו 'לפי קריטריונים אקטואריים מקובלים באופן מקצועי ולא שרירותי...'. לא ניתן ליתן פסק דין הצהרתי כנגד חלק מן הנתבעים, בעוד יתר הנתבעים מתנגדים לו, שהרי אין כל משמעות לפסק דין שכזה" (סעיף 7 לתגובת המדינה לבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד נתבעים 2 ו- 3; ההדגשה במקור – ע'ב').

בית המשפט, בהחלטה מיום 5/7/11 (כבוד השופט ח' ברנר) אמנם קיבל את עמדת המדינה שאין מקום להקדים פסק דין נגד הנתבעים 2 ו- 3 לפסק דין ביחסים שבין התובע למדינה; וכי משזה יינתן, כוחו יהא יפה אף ביחס לנתבעים 2 ו- 3.

5.בין לבין, ביום 23/5/11 ניתן פסק דין בבית המשפט העליון בדיון הנוסף, בהרכב של שבעה שופטים. פסק הדין ניתן פה אחד על ידי ההרכב, והותיר את הרשעת הארגון ופרי ואת פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור על כנו.

פסק הדין בדיון הנוסף נמסר לתיק בית המשפט במצורף ל"הודעה" מטעם המדינה, שבה גם העלתה טענות לגופה של הבקשה לסילוק על הסף – ובישיבת קדם משפט ביקשה לראות בהודעה שהוגשה ערב הדיון משום תגובה לתשובה לבקשה לסילוק על הסף. התובע מצידו הגיש בקשה להגיב בכתב להודעה – הוגשה תשובה ותגובה לתשובה, ובמסגרתם של כתבי בי-דין אלה טענו שני הצדדים גם יחד לגופו של עניין; ובכך למעשה נתייתר הצורך לדון ב"בקשה להגיב בכתב להודעה" (ראו: החלטתי מיום 18/12/11).