בלאיש אייל נ' עירית בת-ים

פסק דין

בנסיבות של חוב ארנונה משותף, מהי ההשלכה של הקטנת החיוב של שותף אחד על החיוב החל על שותפו? האם שהות ארוכה של חייב בחו"ל משפיעה "מרוץ ההתיישנות" של דרישת תשלום ארנונה ? האם נקיטת הליכי גבייה מנהליים אפשרית בנסיבות של חוב רב שנים? אלה הן עיקרי השאלות שעל מדוכת הדיון בעתירה זו.

הנסיבות

העותר (להלן גם: "בלאיש") ושניים אחרים; ערן בנוז (להלן: "בנוז") ולירן אלפסי (להלן: "אלפסי") החזיקו במשותף בנכס בבת –ים וניהלו בו מסעדה (להלן: "הנכס").

ביום 19.7.04 הגישה עיריית בת –ים (להלן: "העירייה") תביעה, בסדר דין מקוצר, לבית משפט השלום בתל אביב , נגד שלושת שותפי החזקת הנכס, בגין אי תשלום ארנונה בסכום כולל של כ-85,000 ₪ בתקופה שבין 1.1.99 לבין 31.12.2004.

אלפסי ובנוז הגישו בקשת רשות להתגונן. אלפסי טען כי השותפות בינו לבין העותר פורקה בסוף שנת 2000 וכי למן מועד זה הוא אינו בחזקת "מחזיק בנכס" ולפיכך אינו חב בתשלומי ארנונה. בית המשפט בירר את הטענה ואכן ביום 26.10.04 ניתן פסק דין חלקי שבמסגרתו חויב אלפסי בתשלומי הארנונה עד 31.12.2000. לעניין מותר התקופה קיבל אלפסי רשות להתגונן, על בסיס טענתו כי לא החזיק עוד בנכס וכי הודיע על כך לעירייה. אלפסי שילם את סכום החוב (17,000 ש"ח) לתקופה בה חויב (העירייה אומרת, בסיכומי טענותיה, כי: "לא נותרו חובות על הנכס עד לתאריך זה [31.12.200]". מאוחר יותר (כנראה ביום 30.3.2005) הודיעה העירייה על מחיקת יתרת התביעה כנגד אלפסי ובית המשפט נתן לכך ביטוי בפסק דין.

בנוז טען בבקשת הרשות להתגונן כי לפני 11.11.03 לא החזיק בנכס. בשנת 2002 נסכם עם בלאיש, שהחזיק בנכס וניהל בו מסעדה, להשקיע סכום כסף מסוים במסעדה ולהוות "שותף חיצוני" עד שיתקבל רישיון לניהול עסק כדין. מיום קבלת רישיון העסק יהיה בנוז לשותף מלא לניהול ולתפעול המסעדה. רישיון העסק הוצא ביום 11.111.03 וממועד זה ואילך היה בנוז למחזיק. בנוז אישר כי מאחר שמיום חתימת ההסכם בינו לבין בלאיש היה "שותף לרווח" מסר מספר המחאות על חשבון חוב הארנונה של בלאיש בגין המסעדה. ההמחאות חוללו ולא נפרעו.

ניתן פסק דין חלקי נגד בנוז שחייב אותו לפרוע את סכומי ההמחאות הנ"ל בצירוף ריבית והצמדה ושכ"ט עו"ד. כן ניתנה רשות להתגונן ביחס לתקופה שבמחלוקת (לשיטת העירייה בנוז החזיק בנכס מיום חתימתו על הסכם השכירות (פברואר 2002) ולשיטת בנוז הוא היה למחזיק ביום 11.11.03).

בהמשך הושג הסדר פשרה בין בנוז לבין העירייה אשר קיבל ביום 30.3.2005 תוקף של פסק דין. מכח פסק הדין שילם בנוז סכום של 15,000 ש"ח (נוסף לפירעון ההמחאות כאמור למעלה) ובכך נחשב כמי שסילק את חוב הארנונה שהוא חב מראשית 2002 ועד ליום פסק הדין.

העותר לא הגיש בקשת רשות להתגונן ולא התייצב לדיוני בית המשפט. התברר שהוא עזב את ישראל וירד לאחת ממדינות הים (אחר כך התברר שירד לארה"ב). מאחר שהעירייה לא הצליחה לאתר אותו ולהמציא לו כתבי בי דין, הורה לה בית המשפט למחוק את התביעה נגדו. כך נעשה (פסק הדין למחיקת התביעה הוא מיום 30.3.05).

בשנת 2008 שב העותר ארצה. זמן מה לאחר מכן החלה העירייה נוקטת נגדו הליכי גבייה מנהליים בגין חוב הארנונה האמור. בדיקתו העלתה כי באוגוסט 2008 עמד תחשיב החוב על 147,000 ש"ח (מתוך זה קרן החוב היא בסכום של 39,000 ש"ח בלבד).

העותר גורס כי במציאות שנוצרה אינו חייב את לשלם את חוב הארנונה הנתבע ממנו ומכאן עתירתו.

עיקר טענות העותר

העותר טוען שלוש טענות עיקריות: (1) מניעות מכוח הסדרי פשרה; (2) שיהוי והתיישנות; (3) חובת מיצוי הליכי תביעה אזרחית.

מניעות מכוח הסדרי פשרה

ההסדרים שעשתה העירייה עם אלפסי ובנוז הפטירו את אלפסי מן החוב שנוצר לאחר שנת 2000 (על ידי מחיקת חלק התביעה שמשנה זו ואילך) ואת בנוז מתשלום חלק החוב העולה על 25,000 ש"ח (על ידי הסכם הפשרה שאושר בידי בית המשפט). כיון שהעותר חב (ונתבע) את חוב הארנונה ביחד ולחוד עם אלפסי ובנוז, מופטר גם העותר מתשלום חלק החוב שנותר (היינו חלק החוב שהוא מעבר ל-25,000 ש"ח ששילם בנוז) והוא לאור הוראתו הברורה של סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן בהתאמה: "דין ההפטר" ו-"חוק החוזים").

והא דטענה העירייה שמהסכמי הפשרה עם בנוז ואלפסי נשמעת "כוונה אחרת" שאינה מפטירה את העותר, אף העותר השיב שכיון שהשותפים חבו במשותף, ביחד ולחוד, חזקה שהפטר שניתן לאחד מהם חל גם על האחרים. אין לך "כוונה אחרת משתמעת" אם לא בא זכרה של אותה "כוונה אחרת" (שלא לפטור חייב) בהסכם הפשרה או הסכם הויתור או בנסיבה אחרת המעידה בבירור על אותה כוונה אחרת [ראו במיוחד ת.א (ת"א) 435/88 מ"י נ' סוריה; ד' פרידמן, נ' כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים – חלק כללי (ד' פרידמן עורך, תשנ"ד) ]155. כללו של דבר הפטר חייב אחד מפטיר את שאר החייבים אם הנושה הפוטר לא שמר לעצמו בפירוש את זכות התביעה כלפי שאר החייבים.

שיהוי והתיישנות

חוב הארנונה המיוחס לעותר התגבש בין השנים 1999 – 2004. הליכי הגבייה המנהלית החלו להינקט בשנת 2008. העותר רואה בכך השתהות ארוכת זמן שבה מגולמת התנהגות נעדרת הגינות, התעמרות בעותר והצבתו לפני מצב דברים שאינו מאפשר לו להתגונן כנגד טענת החוב (בין היתר מפני שלא נותרו בידו מסמכים ישנים העשויים להצביע על העדר חוב או פירעון החוב). העותר נסמך על דברים שאמרתי באחת הפרשות [עת"מ (ת"א) 1312/07 אלזינטי נ' עיריית לוד וכן ראו: עת"מ (ת"א) 1224/05 גרסרו נ' עיריית ת"א; ת"א (חי') 5066/02 המספק חברה לבניין ומסחר חיפה נ' עיריית חיפה].

עוד טוען העותר כי דרישת החוב עד לינואר 2001 התיישנה, שכן חלפו למעלה מ-7 שנים מיום התגבשות עילת התביעה ועד לתחילת הליכי הגבייה המנהליים שביקשו לממש את דרישת החוב. בעניין זה מצוי לנו, לעת הזאת פסק דין של בית המשפט העליון המחיל את דין ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות תשי"ח – 1958 על הליכי גבייה מנהליים [רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית תל אביב (להלן: "הלכת נסייר")].