בכר נ' שגב ואח'

פסק דין

מונחת בפני תביעה כספית שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 7.1.11 לפני צומת בית דגון ארעה תאונת דרכים (להלן: "התאונה"), בין שני כלי הרכב נשוא התביעה.

העיד בפני התובע (להלן: "התובע") שהינו נהג הרכב מסוג מונית (להלן: "המונית"), כמו כן העידה נתבעת 1 (להלן: "נתבעת 1") שהינה נהגת רכב הנתבעות (להלן: "רכב הנתבעות").

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובע, כאשר נסע התובע בנתיב אמצעי נפגע על-ידי רכב הנתבעות, אשר סטה לעבר המונית. כמו כן, הנזקים ברכב הנתבעות בעקבות התאונה הוא אך בחלק הקידמי ימני, בפנס ובפגוש הקידמי, ולא לכל אורך צד ימין. כמו כן ניסה להטיל דופי באמינותה של נתבעת 1.

לאור האמור, לשיטתו הנתבעות אחראיות לקרות התאונה.

לטענת ב"כ הנתבעות, נתבעת 1 נסעה ישר בנתיב נסיעתה, אשר היה פנוי באותה העת, כשלפתע נהג המונית אשר נסע באיטיות בנתיב הימני בשיירה של רכבים, סטה שמאלה אל נתיב נסיעת רכב הנתבעות, וגרם לתאונה. לפיכך, התובע אחרראי לקרות התאונה.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי סטה עם רכבו לעברו של מי?

במקרה שבפני אכן מדובר בגרסה מול גרסה, אולם על ביהמ"ש לבחון האם יש בעדויות, או בראיות חיצוניות, כדי לתמוך בגרסה זו או אחרת.

בקצירת האומר, על התובע מוטל הנטל הבסיסי להוכיח את תביעתו. נטל זה ניתן להרימו באמצעות ראיות ועדויות, שיש בהן כדי להטות את הכף לטובת גרסתו.

הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מלאכה קשה, אך מלאכה מובהקת המוטלת על בית המשפט. בית המשפט מחליט על-פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א – 1970).

ההתרשמות הינה מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה.

ברי הוא שבית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא במסגרת המבחנים המקובלים להערכת עדויות, לרבות מבחן ההיגיון.

כבר עתה אומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה,מיקום התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי להעדיף את גרסתה של נתבעת 1 על פני גרסתו של התובע. גרסתה של נתבעת 1 הייתה רציפה, ברורה, קוהרנטית והגיונית, והיה לה על מה לסמוך. דווקא תמונות הנזק ברכבים ודו"ח השמאי מטעמה מאששים את גרסתה.

העיד בפני התובע ואמר (עמ' 2): "... פתאום מכונית מצד שמאל נכנסה, הרגשתי זבנג חזק שפגע לי בדלת במרכז הרכב..., החלק של הרכב ספג את הפגיעה על ידי הפגוש של הצד השני".

וישאל השואל – הכיצד תמונות הנזק ברכב הנתבעות מצביעות על פגיעה לכל אורך צד ימין, ולא רק על החלק הקידמי שמאלי?

כאשר התובע נשאל בחקירתו הראשית לגבי הנזק של הנתבעות השיב: "מה שרואים בתמונות, רואים פגיעה לכל אורך הרכב שלה בצד ימין". אולם בא-כוחו ניסה "לתקן" עדות זו ושאל בחקירה הראשית: מה לא בתאונה? ואז "נזכר" התובע והשיב (עמ' 3): "כל הפגיעה בצד ימין לא יכול להיות מהתאונה אלא מה שפגע בי זה החלק הקידמי ימני שלה...".