בכר נ' סי - לאיון בע"מ

החלטה

בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף ולחילופין להעברת מקום הדיון לבית המשפט המוסמך במחוז חיפה, בטענה שלבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתובענה.

במסגרת תובענה זו עתר המשיב לחיוב המבקשת בתשלום סך של 4,759 ₪.

בתמצית, התובע הינו בעל עסק לשיווק בגדי ילדים והנתבעת הינה בעלת חנות בגדים ברמת ישי. באוגוסט 2010 רכשה המבקשת מהמשיבה סחורה בסך 4,663 ₪, אך תמורתה לא שולמה. חלף תשלום, בקשה המבקשת לבטל את העסקה ולהחזיר את הסחורה, אך המשיב סירב לכך. טוען לפיכך המשיב שיש לחייב את המבקשת לשלם לו את מלוא שווי הסחורה אשר נרכשה.

המבקשת טרם הגישה כתב הגנה אך עותרת במסגרת בקשה זו בטענה כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתובענה. לטענת המבקשת, מאחר והחנות נשוא התביעה ברמת ישי (כאמור בסע' 2 בכתב התביעה) וכתובתה הרשומה של המבקשת בנהרייה (כאמור בכותרת כתב התביעה), הרי שהמשיב חייב היה להגיש את התביעה במחוז חיפה.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענת המשיב יש לדחות הבקשה על הסף שכן איננה נתמכת בתצהיר, ולגופם של דברים יש לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה שכן המקום המיועד לקיום התחייבויות המבקשת ומקום רכישת הסחורה נשוא התביעה הינם חנותו של המשיב בתל אביב. אף תגובת המשיב איננה נתמכת בתצהיר.

תקנה 9 (6) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), קובעת את חובתו של התובע לכלול בכתב התביעה "את העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה". לפיכך, הסמכות המקומית נקבעת על פי גדר טענות התובע בכתב התביעה והנטל הראשוני להראות קיומה של סמכות מקומית רובץ לפתחו של התובע.

בתגובתו לבקשה זו, טוען המשיב כי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט זה שכן לא הוסכם על המקום המיועד לקיום ההתחייבות נשוא התביעה, דהיינו התשלום למשיב. בהעדר הסכמה שכזו, טוען המשיב, חלות הוראות סע' 44 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיהן חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו יש לקיים במקום עסקו של הנושה. בכך מכוון המשיב לתקנה 3 (3) לתקנות, היא אחת החלופות לקיומה של סמכות מקומית.

חלופה זו בתקנות של קיום ההתחייבות במקום העסק של המשיב, הנושה, אכן עשויה להקנות סמכות מקומית. דא עקא, שאין לחלופה זו זכר בכתב התביעה. בסע' 14 בכתב התביעה, טוען המשיב כי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט זה בשל "מקום יצירת ההתחייבות ואספקת המוצרים". הא ותו לא. אין המשיב טוען כלל לגבי המקום שהוסכם, או לא הוסכם, לביצוע התשלום נשוא התביעה.

זאת ועוד, הטענה בדבר המקום שמיועד לביצוע התשלום, בין אם הוסכם ובין אם לאו, הינה טענה עובדתית. טענה שכזו שומה היה על המשיב לתמוך בתצהיר ובפרט כאשר איננה נזכרת בכתב התביעה. המשיב לא תמך תגובתו בתצהיר. אומנם, אף המבקשת לא תמכה תגובתה בתצהיר אך להבדיל מהמשיב, מתבססת המבקשת אך ורק על האמור בכתב התביעה ביחס לכתובת עסקה של המבקשת ומשרדיה. המבקשת לא צריכה הייתה לתמוך בקשתה בתצהיר כאשר הנטל הראשוני להוכחת הסמכות מוטל על המשיב וכאשר טיעוניה מתבססים אך ורק על האמור בכתב התביעה.

כאמור בתגובת המשיב, נדמה שבשנים האחרונות חל פיחות מה במעמדה של סוגית הסמכות המקומית כולה, אך אני סבור שעדיין אין להתייחס למצב בו נכפית על נתבע התדיינות במרחק של מספר שעות נסיעה מביתו או עסקו כעניין של מה בכך.

לא זו אף זו, אין כל הצדקה בהשקעת משאבים בבירור שאלת הסמכות המקומית שלכן במקרי גבול ובמקרה של מחלוקות עובדתיות סבוכות, לא ראוי להשקיע משאבים וזמן בבירור נפרד של הטענות. עקרון זה איננו יכול לחול כאשר על פניו אין בכתב התביעה ולו ראשית ראיה לקיומה של סמכות מקומית וכאשר התגובה מבקשת לבסס סמכות מקומית על חלופה שלא בא זכרה בכתב התביעה ומתבססת על תשתית עובדתית בלא תצהיר.

אשר על כן אני נעתר לבקשת המבקשת, קובע כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתביעה ובהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מורה על העברת התביעה לבית משפט השלום במוז חיפה.

נוכח מקום העסק נשוא התביעה יועבר הדיון לבית משפט השלום בחדרה.

מאחר וטרם התקיים כל דיון ואף כתב הגנה לא הוגש, אינני מוצא מקום לחיוב בהוצאות בגין בקשה זו.

להסרת ספקות, המבקשת תגיש כתב הגנה בתוך 30 יום ממועד המצאת החלטה זו.

ניתנה היום, כ"ד ניסן תשע"א, 28 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.