בית חולים אלין-מרכז ל שי קום ילדים ונוער נ' משרד הרווחה ואח'

פסק דין

מחלוקת התעוררה בין הנתבעות 2-1 (להלן – "המדינה"), לבין הנתבעת 3 (להלן – "קופת חולים), בשאלה מי מהן צריכה לשלם לתובע (להלן – "אלין"), בגין הטיפול שנתן התובע לפלונית – קטינה ילידת 1995. המחלוקת נובעת מהעובדה ששחרורה של פלונית מאלין התעכב למרות שהטיפול הרפואי בה הסתיים. קופת חולים טוענת כי השחרור התעכב מטעמים סוציאליים, ומפני שהמדינה, אשר אחראית על הנושא הסוציאלי, לא הצליחה למצוא לפלונית מוסד מתאים האחריות לתשלום חלה עליה. המדינה טוענת כי השחרור התעכב בשל מגבולותיה הרפואיות של פלונית, ולכן חובת התשלום חלה על קופת החולים.

ואלו העובדות הרלבנטיות לענייננו;

בחודש אוגוסט 2005 אושפזה פלונית בבית חולים הדסה עין כרם עקב תלונות של עייפות, הקאות והליכה לא יציבה. בבדיקות סי.טי התגלה גידול במוחה של פלונית, ועקב כך היא נותחה. ביום 12/09/05 הועברה פלונית לאשפוז באלין על יסוד "התחייבויות" מטעם קופת החולים לשאת בהוצאות האשפוז (נספח ב' לתצהיר ד"ר מאיר – המנהלת הרפואית של אלין). בעת קבלתה לאלין היה מצבה של פלונית קשה ביותר; היא הניעה את רגל ימין בלבד, הגיבה לסביבה באופן חלקי, לא דיברה וסבלה מקשיי בליעה (ראו – מכתב שחרור מאלין – נספח א' לתצהיר ד"ר מאיר). צוות אלין טיפל בפלונית במסירות עד שלקראת חודש מאי 2006 הגיעו רופאי אלין למסקנה שהטיפול שביכולתם להעניק לפלונית מוצה, ועל כן יש לשחררה. דא עקא, שגם לעת שחרורה נזקקה פלונית לטיפול והשגחה לא מבוטלים (ראו – מכתב השחרור מאלין). כך, גם לאחר שחרורה נזקקה פלונית להזנה באמצעות צינור שהוחדר לביטנה, דבר שהיה כרוך בסכנת חנק וחייב השגחה על ידי גורם שמיומן בניתוק או הוצאת הצינור בעת הצורך (ראו – מכתב ד"ר קורקוס ממעון "בית תמר" – נספח ו' לתצהיר ד"ר מאיר). רופאי אלין עשו שני ניסיונות לשחרר את פלונית לביתה, אך הניסיונות נחלו כשלון חרוץ. משפחתה של פלונית סבלה מבעיות קשות עוד לפני שהתגלתה מחלתה של פלונית ובלי קשר אליה, ולכן, למרבה הצער, היא לא הייתה מסוגלת לספק לפלונית את צרכיה. התוצאה הייתה שבעת שחרורה לביתה ירדה פלונית במשקל באופן שסיכן את בריאותה (ראו – מכתבן של עובדות הרווחה בעירית ירושלים – נספח ד' לתצהיר ד"ר מאיר). ביני לביני, הודיעה קופת חולים לאלין כי בכוונתה להפסיק לממן את אשפוזה של פלונית החל מחודש אוגוסט 2006. במצב הדברים שנוצר היה ברור לכל הגורמים כי שחרורה של פלונית יתאפשר רק לאחר מציאת מוסד שיקומי שיסכים לקלוט אותה ויהיה מסוגל לטפל בה. ביום 02/08/06 פנתה ד"ר מאיר לד"ר אלישר ממשרד הרווחה בדרישה לאיתור מוסד שיקלוט את פלונית (ראו – נספח י' לתצהיר ד"ר מאיר). במכתבה הדגישה ד"ר מאיר כי היא רואה את משרד הרווחה כאחראי למימון האשפוז מחודש ספטמבר ואילך, מן הטעם שפלונית ומשפחתה היו מוכרים לשירותי הרווחה הרבה לפני שהיא חלתה, ולמעשה כבר לפני מחלתה התקבלה החלטה להוציאה מהבית. ד"ר אלישר השיב במכתב מיום 03/08/06 (נספח י"א), בו כתב כי נעשים ניסיונות קדחתניים למציאת מוסד הולם, אך בכל מקרה משרד הרווחה לא אשפז את פלונית ולכן הוא לא יממן את אשפוזה. ביום 27/08/06 שלח ד"ר אלישר מכתב נוסף לד"ר מאיר (נספח י"ב), בו הוא מציין כי משרדו פנה לשני מוסדות שיקום ("בית תמר" ו"תלתן"), ברם אלו סירבו לקבל את פלונית בנימוק שהם אינם מסוגלים לתת מענה הולם לצרכיה הרפואיים. בצר לה פנתה ד"ר מאיר למנכ"ל משרד הבריאות על מנת שיכריע במחלוקת בין משרד הרווחה לקופת חולים, אך ללא הועיל (נספח י"ג לתצהיר). בחודש דצמבר 2006 חלה התפתחות מסוימת כאשר ב"כ אלין פנה שוב לד"ר אלישר (נספח י"ד), ונענה בתשובה לפיה "בית תמר" הביע נכונות לקבל את פלונית אליו לתקופת ניסיון בכפוף לקבלת תמיכה רפואית מקופת החולים (נספח ט"ו לתצהיר). חרף זאת נקפו להם החודשים ורק בחודש יוני 2007 שוחררה סוף סוף פלונית לבית תמר. או אז, התפנו הצדדים להתכתש בשאלת מימון האשפוז מאוקטובר 2006 ועד יוני 2007.

התובע לא קיבל עד היום את המגיע לו ועל כן הוא הגיש את התביעה שלפניי על סך של 276,637 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. המדינה וקופת החולים אינן חולקות על כך שהסכום האמור מגיע לתובע, ברם הן מטילות את האחריות לתשלום זו על זו. נסיוני לפשר בין הצדדים כך שהמדינה תישא ב-75% מהסכום וקופת החולים תישא ב-25% מהסכום, לא צלח. ואולם, הצדדים הסכימו כי ינתן בתובענה פסק דין מנומק על סמך החומר שבתיק, קרי – תצהירה של ד"ר מאיר ומסמכים נוספים שהגישו הצדדים.

בטרם אגש ללב המחלוקת אעמוד בקצרה על טענת העדר היריבות שטוענת קופת החולים. לטענת קופת החולים, סעיף 3(ג) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994, מחייב אותה לשלם למבוטחיה את הוצאות האשפוז, ולא לבתי החולים, ולכן אין יריבות בינה לבין התובע. טענה זו איננה במקומה. קופת החולים הפיקה בגין הטיפול בפלונית התחייבויות אשר מוענו ישירות לתובע (נספח ב' תצהיר ד"ר מאיר), והיא אף שילמה ישירות לתובע את הוצאות האשפוז עד חודש ספטמבר 2006. במעשיה אלו יצרה קופת החולים מצג לפיו יש יריבות ישירה בינה לבין התובע. התובע הסתמך על המצג שהציגה קופת החולים – ההתחייבות והתשלום בפועל – שכן אלמלא ההתחייבות הוא היה מסרב לקבל את פלונית לאשפוז. על כן המצג יצר יריבות בין קופת החולים לתובע. להשלמת התמונה אציין כי בתחתית ההתחייבויות דאגה קופת חולים לרשום שלל אזהרות והסתייגויות המגבילות את חובתה לשלם לבית החולים עבור הטיפול במבוטחיה. והנה, בשום מקום לא נרשם כי קופת החולים סבורה שאין יריבות בינה לבין בית החולים.

זוהי אם כן, השאלה המצריכה את הכרעתי; האם שחרורה של פלונית התעכב בגלל בעיות סוציאליות שמצויות בתחום טיפולה של המדינה, או בשל בעיות רפואיות שלהן אחראית קופת החולים? תשובתי הינה שעסקינן במקרה ביניים. פשיטא, שמצבה הסוציאלי של משפחת פלונית הקשה על שחרורה, שכן המשפחה לא הייתה מסוגלת לטפל בה כנדרש. המסמכים שהוגשו מלמדים כי אילו משפחתה של פלונית הייתה משפחה בעלת יכולת תפקוד תקינה אזי ניתן היה לשחרר את פלונית לביתה. ואולם, בה במידה ברור, כי גם בעיותיה הרפואיות של פלונית מנעו את שחרורה, שכן אם פלונית הייתה משתחררת באותו מצב שבו היא הייתה לפני מחלתה, אזי ניתן היה לשחררה למשפחתה למרות כל הבעיות הסוציאליות, שהרי למרות הקשיים היא גרה עם משפחתה עד אשפוזה בבית חולים הדסה. דא עקא, שפלונית לא יצאה מבית החולים באותו מצב שהיא נכנסה אליו. היא באה בשערי בית חולים הדסה כילדה בריאה, עובר לתחילת תסמיני מחלתה, ויצאה ממנו כשהיא סובלת עקב מחלתה מבעיות רפואיות קשות ביותר, שהצריכו טיפול והשגחה צמודים. על כן, ניסיונה של קופת החולים לטעון שלא הייתה כל מניעה רפואית לשחרור פלונית איננו מקובל עלי, ובה במידה אינני סבור כי ניתן להתעלם מהקושי הסוציאלי, שגם הוא סיבך את הליך השחרור.

על מצבים מורכבים מן הסוג שבפניי ניתן להשקיף בשתי דרכים. הדרך האחת הינה לאתר את הגורם הדומיננטי, רפואי או סוציאלי, שבעטיו נמנע השחרור, ולהטיל על האחראי לו את מלוא התשלום. דרך אחרת היא לחלק את האחריות בין הגופים השונים, בהתאם לתרומתו של כל גורם לעובדה שהשחרור התעכב. לטעמי הדרך השנייה צודקת וראויה יותר, משום שהיא מבטאת בצורה יותר מדויקת את מורכבותו של המצב אליו נקלעו הצדדים. אילו פלונית הייתה בריאה לגמרי בעת שחרורה אזי היה מקום לקבל את עמדת קופת החולים. אך לא כך הדבר. פלונית נזקקה לטיפולים רפואיים שבאותה עת לא ניתן היה לספקם אלא במסגרת בית החולים, שכן מוסדות הרווחה לא יכלו ליטול על עצמם את האחריות לשלומה של פלונית. העובדה שלא נמצא מוסד אשר היה מוכן לקלוט את פלונית לא נבע ממחדל של המדינה, אלא מסירובם של המוסדות לקלוט את פלונית בשל מגבלותיה הרפואיות. מאידך, סופו של המעשה מעיד על ראשיתו, והעובדה היא שבסופו של דבר הסכים מוסד בית תמר לקחת תחת חסותו את פלונית, למרות מגבלותיה הרפואיות, אם כי נזכיר שהוא עשה כן רק לאחר שקופת החולים התחייבה לסייע לו באספקת הטיפולים הרפואיים לפלונית (ראו – מכתבו של ד"ר אלישר – נספח ט"ו לתצהיר ד"ר מאיר). כמו כן, יש להביא בחשבון, לחובת המדינה, כי מאז שבית תמר הביע נכונותו לקלוט את פלונית ועד שחרורה, עברה, מסיבה לא ברורה, כחצי שנה. שיקולים אלו הביאו אותי למסקנה כי על המדינה, באמצעות משרד הרווחה, לשאת ב-75% מעלות האשפוז ועל קופת החולים לשאת ב-25% מן העלות.

לפני סיום אציין כי אני מתפלא על כך שסכסוך מסוג זה בין גופים ציבוריים מצא את דרכו לבית המשפט, במקום שהצדדים ישכילו להידבר ביניהם ולמצוא פתרון מוסכם. גם אם לא ניתן היה להגיע לפתרון מוסכם הייתי מצפה כי המדינה וקופת חולים ימצאו דרך לשלם לתובע את הסכום שלכל הדעות מגיע לו, ואז לנהל ביניהן התדיינות. התוצאה המתחייבת מן האמור הינה שיש לחייב את הנתבעות בהוצאות התובע בשיעור הולם, אם כי בקביעת סכום ההוצאות יש להתחשב בהסכמת הצדדים לוותר על חקירת המצהירה מטעם התובע. כמו כן, בקביעת סכום ההוצאות יש לזקוף לזכות המדינה את נכונותה לקבל את הסכם הפשרה שהציע בית המשפט.

אשר על כן, אני פוסק כי על הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 207,477 ₪, וכי על הנתבעת 3 לשלם לתובע סך של 69,160 ₪. לסכומים הללו יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. נתבע 1 ישלם לתובע הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ ונתבעת 3 תשלם לתובע הוצאות בסך של 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, יז' אדר א תשע"א, 21 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.