לפניי בקשת רשות ערעור המופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הרכב כבוד סגנית הנשיא השופטת א' קובו, סגנית הנשיא השופטת מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק) במסגרתו נדחו ערעור ובקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' גרוסמן).
הרקע העובדתי
1. המשיבה 3, חנה סלרי (להלן: סלרי), יצחקי קפיה (להלן: קפיה) ושרצגי (ינאי) שירן, המבקשת 2 (להלן: שרצגי), היו בעלים במשותף בנכס בחולון (להלן: הנכס), באופן שלכל אחת מהן היתה דירה בנכס. בעבר התנהלו מספר הליכים משפטיים בנוגע לנכס, הן בין השותפות לבין עצמן והן בינן לבין עיריית חולון, בין היתר בנוגע לשיפוצים שביקשו סלרי ובעלה המנוח לערוך בדירתם ובנוגע לחריגות בנייה במקום. במסגרת הליכים אלה המליצו בתי המשפט השונים לסלרי לבקש את פירוק השיתוף במקרקעין, נוכח הסכסוכים הקשים בין השותפות אשר הובילו בסופו של דבר לכך שמזה כעשרים שנים סלרי אינה מתגוררת בנכס.
2. סלרי אכן הגישה תביעה לפירוק שיתוף בבית משפט השלום בתל-אביב. תחילה מונו שלושת עורכי הדין המייצגים את השותפות ככונסי נכסים לנכס, אלא שהליכי הכינוס לא התקדמו ולא עלו יפה. בשנת 2005 ביקשה סלרי לחדש את הליכי הכינוס. בינתיים התפטר עורך דינה של קפיה והוא הפסיק לשמש ככונס נכסים ואילו עורך הדין של שרצגי הוחלף בעו"ד וילנר אשר התמנה ככונס נכסים נוסף לצד עורך הדין של סלרי, עו"ד מאיר קטן, הוא המשיב 1 בענייננו (להלן: עו"ד קטן או כונס הנכסים).
3. לאחר זמן מה התברר כי נוכח הסכסוך הקשה בין הצדדים, המינוי המשותף לא הועיל לקידום פירוק השיתוף, ובנסיבות אלה "מאחר שנוכחותו של עו"ד וילנר ככונס נכסים יחד עם עו"ד קטן גרמה לעיכוב ההליכים, לא נותרה ברירה אלא לשחררו מתפקידו" (החלטת בית משפט השלום, עמ' 4). כך נותר עו"ד קטן ככונס יחידי לנכס.
4. במסגרת הליכי פירוק השיתוף הגיש כל אחד מהצדדים חוות דעת שמאית באשר לשווי הנכס. בית משפט השלום מצא כי יש מקום להעדיף את חוות דעתה של השמאית נ' פוטוק מטעמה של סלרי, בין היתר משום שהשמאי מטעם שרצגי "לא דק פורתא בזכויות הצדדים, וחוות דעתו לא נמצאה, איפוא, מתאימה לנסיבות" (החלטת בית משפט השלום, עמ' 7).
5. בהמשך פורסם מכרז למכירת הנכס והוגשו שתי הצעות לרכישת הנכס - האחת, על ידי המבקש 1, מר יואב ינאי, בנה של שרצגי (להלן: מר ינאי), שהציע סכום של 251,000 $; השנייה, על ידי שותפות של המשיבים 4-6 בענייננו (להלן: השותפות), שהציעה סכום של 250,000 $. בסופה של ההתמחרות זכה מר ינאי שהצעתו הייתה גבוהה מהצעת השותפות ב-1,000 $.
6. לאחר סיום ההתמחרות, הגישו המבקשים, מר ינאי ואמו, בקשות שונות לבית משפט השלום, בהן בקשה להורות על אופן חלוקת תמורת המכירה, בקשה להורות לסלרי לפנות פסולת מהנכס והשתת העלויות הכרוכות בכך עליה ובקשה לחיוב סלרי ליתן הסכמתה לבניית מדרגות בנכס שכן. כמו כן העלו המבקשים טענות נגד העובדה שכונס הנכסים לא הפקיד ערובה מטעמו והשגות על אופן מילוי תפקידו.
כונס הנכסים, מצדו, הגיש בקשה לביטול זכייתו של מר ינאי בהתמחרות והכרזה על השותפות כזוכה במכרז.
החלטתו של בית משפט השלום
7. בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת נ' גרוסמן) התייחס לטענות ולבקשות השונות וקבע כדלקמן:
8. אשר למינויו של כונס הנכסים, נקבע כי עו"ד קטן פועל כקצין בית המשפט בנאמנות ובמסירות למען האינטרס המוצהר של הצדדים לקידום פירוק השיתוף. פרקליטי הצדדים "נסחפו למערכת יחסים עכורה מתוך גוננות יתר כלפי מרשיהם" (עמ' 5 להחלטה), ובנסיבות אלה ספק אם כונס נכסים אחר יעשה מלאכה טובה יותר ולא יזכה לאותם קיתונות של רותחין. עוד צויין כי שווי הנכס בו מדובר אינו מצדיק מינוי כונס חיצוני נוסף. לפיכך, החליט בית משפט השלום לעשות שימוש בסמכותו על פי החריג לתקנה 387ג לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) ואישר את המשך מינויו של עו"ד קטן ככונס נכסים לאחר שמצא כי מינויו הוא לתועלת ההליך ולהגשמת מטרתו. עוד נקבע כי על עו"ד קטן להפקיד התחייבות עצמית עד לגובה הסך של 250,000 ש"ח.
9. בנוסף נדחתה בקשתה של שרצגי להגיש חוות דעת שמאית נוספת מטעמה, ואושררה החלטתו הקודמת של בית משפט השלום לפיה חוות הדעת השרירה והמחייבת היא זו של השמאית פוטוק.
10. אשר לאופן חלוקת תמורת המכירה, בית משפט השלום קבע (בהחלטה קודמת) כי שרצגי וקפיה הינן בעלות זכות דיירות מוגנת בנכס. לפיכך נפסק כי בעת מכירת הנכס לצד ג' נמכר חלקן של שרצגי וקפיה כתפוס ואילו חלקה של סלרי נמכר כפנוי ובהתאם לכך יש לחלק את תמורת המכירה.
11. בית משפט השלום דחה את בקשותיהם של מר ינאי ושרצגי לחייב את סלרי בפינוי פסולת וליתן הסכמתה לבניית מדרגות בנכס, לאחר שמצא כי העובדות בבסיס הבקשות אינן ברורות דיין, כי הבקשות לא נתמכו בתצהיר וכי שיקולים זרים הדריכו את מגישיהן.
12. לבסוף ציין בית משפט השלום כי התברר שזכייתו של מר ינאי בהתמחרות אינה לתועלת הליכי פירוק השיתוף ואף לא לתועלת כל הצדדים המעורבים, וזאת הוא למד מהדברים הבאים: ראשית, רוכש אובייקטיבי כבר היה משתף פעולה עם כונס הנכסים וחותם על חוזה הרכישה. דבר זה לא נעשה על אף שחלפו למעלה מחודשיים ממועד קיום ההתמחרות ועד החלטתו של בית משפט השלום; שנית, כניסתו של מר ינאי אינה גודעת את הסכסוך, אלא אף מעמיקה אותו; שלישית, גם בנושא התמורה הועלו קשיים. בנסיבות אלה, הרכישה על ידי מר ינאי לא תרבה טובה עם הליכי פירוק השיתוף ולכן, הגם שהצעתו הייתה הגבוהה ביותר, היא אינה ההצעה הטובה ביותר. בסופו של יום קבע בית משפט השלום כי הזוכה במכרז הינה השותפות, תמורת הסכום של 250,000 $.
מר ינאי ושרצגי הגישו ערעור ובקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
13. בית המשפט המחוזי סבר כי "נוכח השתלשלות הענינים בפרשה עכורה זו החלטות ביהמ"ש באשר להליכי הפרוק, אופן הפרוק, והתמורה שנקבעה לכל אחד מן השותפים בנכס, נכונות וראויות ואין מקום לערעור ולא לקבל את הבקשה לרשות הערעור".