אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שרותים משפטיים | פורום
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בית המשפט העליון דן במעצר עד תום ההליכים של עוזר סגן שר החקלאות בפרשת הקרקעות ויצר מפנה ליברלי בגישת בית המשפט בנושא זה

בית המשפט העליון דן במעצר עד תום ההליכים של עוזר סגן שר החקלאות בפרשת הקרקעות ויצר מפנה ליברלי בגישת בית המשפט בנושא זה

תאריך פרסום : 14/03/2001 | גרסת הדפסה
ב"ש
בית המשפט העליון
15-86
13/01/1986
בפני השופט:
מ' אלון

- נגד -
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד ר' שריבר
עו"ד ד' שפירא
הנתבע:
אבי צור
עו"ד ז' ולנר
פסק דין

החלטה

 

 

 

1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו )כבוד השופט א' שטרוזמן( דחה את בקשת המדינה
לעצור את המשיב עד תום ההליכים לפי כתב האישום שהוגש נגדו, והורה לשחררו בערבות
אישית - ובערבות צד ג - על הסכום של 35,000 אלף שקל חדש. כן אסר על המשיב לצאת את
הארץ וציוה עליו להפקיד את דרכונו. על החלטה זו בא ערר המדינה שלפניי.

 

 

 

שבעה אישומים מצויים בכתב האישום האמור: האישום הראשון מייחס למשיב עבירה של הפרת
אמונים על-ידי עובד ציבור )סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977(; השני עד לחמישי
מייחסים לו ארבע עבירות של קבלת שוחד )סעיף 290 לחוק הנ"ל(, ושני האישומים האחרונים
- שתי עבירות של הדחה בחקירה )סעיף 245)א( לחוק הנ"ל(. העבירות נעברו בתקוה שבין
16.8.81- 31.10.84, שבה שימש המשיב כעוזר לענייני התיישבות לסגן שר החקלאות.

 

 

 

2. וזהו עיקר פרשת הדברים שבכתב האישום. ביום 27.4.83 הוציא המשיב שני אישורים
כתובים על נייר מכתבים רשמי של לשכת סגן השר, ובהם אישר, כי שני אתרים ביהודה
ושומרון, אשר שמותיהם "לב השומרון-כרמים" ו"קלעים", אושרו להקמת יישובים בבנייה
פרטית על-ידי ועדת השרים לענייני התיישבות. לפי כתב האישום ידע המשיב, כי תוכן
האישורים אינו אמת, והשימוש שנעשה בהם על-ידי קבלן פרטי גרם נזק לציבור, שרכש
קרקעות במקומות הנ"ל, ובכך יש משום הפרת אמונים מצד המשיב.

 

 

 

בחודשים אפריל-יולי 1984 פנה המשיב, לפי האמור באישום השני, לסוחרי קרקעות וליזמים
שונים וביקש וקיבל מהם, בסך הכול, כשלושים מיליון שקלים )ישנים(, במטרה שיפעל
לקידום ענייניהם בנושא רכישת הקרקעות והקמת יישובים ביהודה ושומרון, ובכלל זה מתן
מכתב כוונות והגשת אישורים הדרושים להם. המשיב העביר את כל הכספים, או חלקם,
לגזברות מפלגתו או לגופים אחרים הקשרים בה. על מעשה זה הואשם בקבלת שוחד. האישום
השלישי, אשר אף הוא עניינו בעבירת קבלת שוחד, מייחס למשיב קבלת סכום כסף של 10,000
דולר )בשוויים בשקלים( מאחמד עודה, תמורת עזרה בקידום רכישת קרקעות ביהודה ושומרון,
בהשגת הקצבת מטבע זר, בקבלת רישיון לנשיאת נשק ובהשגת רישיון נהיגה לכלי רכב
שבבעלות עודה. גם סכום זה הועבר למפלגתו ולגופים אחרים הקשורים בה. האישומים הרביעי
והחמישי - ואף הם עבירות קבלת שוחד - מייחסים למשיב קבלת מוצרים ושירותים מאחמד
עודה תמורת עזרתו, כאמור לעיל; היינו קבלת מזנון שהוכן עבור המשיב והובא לביתו על
חשבון עודה בחודשים יוני-ספטמבר 1984 )האישום הרביעי(, וקבלת מכוניתו של עודה,
שנמסרה לשימושו של המשיב, ללא תמורה, בחודשים אוגוסט/ספטמבר 1984 )האישום החמישי(.

 

 

 

האישומים השישי והשביעי מייחסים למשיב הדחה בחקירה. נאמר בהם שהמשיב ניסה, בתאריך
2.10.85, להניע את עודה, למסור הודעת שקר בחקירתו במשטרה ביחס לתשלום עבור המזנון
וביחס לתשלומים האחרים; ובתאריך 412.85 ניסה המשיב להניע את קלוד מלכה )שהיה עוזרו
האישי של סגן השר(, שבחקירתו במשטרה יספר על 50,000 דולר בלבד, שאחמד עודה שילם
תמורת קבלות, ושיימנע מלספר על תשלומים אחרים.

 

 

 

3. כאמור, ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. השופט המלומד שמע את טענות
באי-כוח בעלי הדין במשך שני ימים תמימים - 25 ו-31 בחודש דצמבר 1985 - ובהחלטה,
שנתן ביום 6.1.86, דן במפורט בעניינו של כל אחד מהאישומים האמורים. בית המשפט הגיע
למסקנות דלהלן: לא מצויות ראיות לכאורה לביסוס הרשעה בעניין שני האישומים
הראשונים;

 

בעניין האישום השלישי - מצויות ראיות לכאורה להרשעה בעבירה של גניבה על-ידי נפקד אך
לא לקבלת שוחד; אשר לשני האישומים בעניין קבלת המזנון והמכונית, וכן לעניין שני
האישומים האחרונים בדבר עבירת הדחה בחקירה - מצויות ראיות לכאורה לביסוס ההרשעה
בעבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום. השופט המלומד החליט, כי אשר לעבירות ההדחה
בחקירה, גם אם בית

 

 

 

המשפט יחליט להרשיע בהן את המשיב, אין באופן ביצוען ובנסיבתיהן כדי להצדיק מעצר עד
תום ההליכים )ולכך עוד אתייחס להלן(. ואשר לעבירות שבשלושת האישומים האחרים, שמצא
בהן ראיות לכאורה, אין מידת חומרתן מצדיקה מעצרו של המשיב, כי -

 

"העובד לא סטה מהשורה במילוי תפקידו, סכומי השוחד שקבל לעצמו,שווי הערכים שקבל
בשוחד, אחרי מלוי תפקידו )כשספק אם הוא חשב שיש בכך שוחד( אינם גבוהים. המעשים נעשו
לפני כשנה וחצי. על כן ענינו אינו דומה לענינם של אלה שעפ"י נסיבותיהם ראו בתי
המשפט חובה לעצרם. בנסיבות אלו הסכום של 10000 דולר ששולם ונגנב, אם נגנב, גם אם
שולם כשוחד, שטעון בירור, אינו תורם למעצר".

 

 

 

4. אף לפניי האריכו באי-כוח בעלי הדין במעניתם. הגב' שיבר, באת-כוחה המלומדת של
המדינה, מיקדה טענותיה בשני מישורים. האחד - אין דעתה נוחה מקביעותיו של השופט
המלומד, שאין בנמצא ראיות לכאורה לשני האישומים הראשונים, ושלאישום השלישי מצויות
ראיות לכאורה רק לעבירה של גניבה על-ידי נפקד ולא לקבלת שוחד. ועוד טענה "כי לא היה
בסס לכאורה בראיות לקביעת בית המשפט המחוזי כאילו לא היתה מצד המשיב כל העדפה וכל
הפליה ביחסו אל הפונים אליו, בין אם תרמו ובין אם לאו, ולמסקנתו של בית המשפט כי לא
היתה במעשי המשיב כל סטיה מן השורה".

 

במישור השני טענה הגב' שיבר, כי גם אם קביעותיו האמורות של השופט המלומד נכונות הן,
הרי יש בעבירות שבאישומים השלישי, הרביעי והחמישי כדי שיעור - די והותר - המצדיק
ומחייב מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. וכה נאמר בכתב הערר:

 

 

 

"בהחלטתו לא נתן בית המשפט קמא משקל ראוי לאופיין של העבירות בהן מואשם המשיב,
להיקף המעשים המיוחסים לו בכל האישומים, לאישיותו של המשיב, למעמדו הצבורי, לנסיבות
ביצוע העבירות, למכלול הנסיבות והראיות ולכך שלענין שוחד שנלקח בעד פעולה הקשורה
בתפקידו של עובד הצבור אין נפקה מינה מה מסכומי השוחד קיבל המשיב לעצמו ומה מכספי
השוחד הועבר על ידו לגורם ולמטרה אחרת".

 

 

 

בערר שבכתב לא נטענה כל טענה, כי האישומים השישי והשביעי -היינו דבר ההדחה בחקירה -
מצדיקים אף הם מעצרו של המשיב. אך בטענותיה בעל-פה טענה באת-כוח המדינה להצדקת
מעצרו של המשיב גם על יסוד שני אישומים אלה.

 

 

 

מר ולנר, בא-כוחו המלומד של המשיב, חלק על טענותיה של הפרקליטה המלומדת ותמך
בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

 

 

 

5.מן המפורסמות הוא, כי מציאותן של ראיות לכאורה תנאי ראשוני היא למעצרו של אדם אשר
הועמד בפלילים, ודינו טרם נתברר וטרם הוכרע.

 

ראשוני - אך בו בלבד לא די. אמרנו על כך במקום אחר )ב"ש 691/82 [1[,

 

בעמ' 13-12(:

 

 

 

"מציאותן של ראיות לכאורה היא תנאי ראשוני לאפשרות מעצרו של החשוד, אך בידוע כי בכך
לא סגי. כל אדם, גם החשוד בביצוע עבירה, בחזקת כשר ובחזקת זכאי הוא, ומן הסתם אין
לפגוע בזכותו היסודית לחירות ולחופש, אלא אם כן קיים נימוק נוסף, המצדיק שלילת
חירות בטרם משפט, כגון, חשש סביר של הפרעה בחקירת העבירה או שהחשוד לא יעמוד לדין,
חשש סביר שהחשוד יבצע עבירות נוספות עד עמדו למשפט - ובקשר לכך יבוא בחשבון קיומן
של הרשעות קודמות - ונימוקים כיוצא באלה... נימוק חשוב אחר הוא חומרתה של העבירה,
בה נחשד החשוד, אך גם נימוק זה - כשהוא לעצמו - אין בו כדי לשמש נימוק למעצרו של
אדם בטרם נגזר דינו למאסר ,אלא אם מעצם מהותה של העבירה ונסיבותיה נובע מאליו החשש
של סכנה לציבור, כפי שהוא לעיתים תכופות בעבירות של אינוס או אלימות לסוגיה או
בעבירות סמים'... רק לעניין שני סוגי עבירות חמורות - עבירות רצח ועבירות חמורות
בענייני ביטחון המדינה שעונשן מאסר עולם - גילה המחוקק את דעתו, שמשקיים חשד סביר
נגד חשוד כמעורב בעבירות אלה, יש בכך בלבד לא רק כדי לאפשר את מעצרו אלא אף כדי
למנוע שחרורו של החשוד, ואין צורך בכל נימוק נוסף של חשש השפעה על עדים, הגנה על
שלום הציבור מחשש ביצוע עבירות נוספות וכיוצא באלה שיקולים, המובאים בחשבון שיקול
הדעת לעניין מעצרו של חשוד או נאשם בעבירות אחרות )סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי
]נוסח משולב[, תשמ"ב-1982(...ומאחר שבזכות יסוד של חירות האדם קא עסקינן, אין לנו
להקיש מהוראה מיוחדת זו שבסעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי ]נוסח משולב[ האמור לעניין
מעצרו של אדם, החשוד בביצוע עבירות אחרות אף אם חמורות הן, ולגביהן אין בו בנימוק,
שהחשוד לא יתהלך חופשי בעת בירור דינו, כדי להצדיק את שלילת חירותו. מעצרו של חשוד
או מואשם בעבירה, בטרם נפסק דינו, כאשר לא קיים חשש סביר של סכנה לציבור או של
הפרעה בחקירת העבירה או כיוצא באלה נימוקים, עליהם עמדנו לעיל, אין בו אלא משום
,מקדמה' על חשבון העונש, ולא לשם כך קיים מוסד המעצר, ולא לשם כך תיתכן שלילת
חירותו של אדם".

 

 

 

המסקנה העולה מכך היא, כי כאשר לא קיימים חשש וסכנה אלה, אף אם מדובר בעבירות
מופלגות בחומרתן, כגון מעילה באמון מצד פקידי בנקים, עבירות חמורות של מתן שוחד
בסכומי כסף גדולים וניכרים וכיוצא באלה, אין אנו רשאים לעצור אדם בטרם משפט )ראה
לאחרונה: ב"ש 1110/83 [2[; ב"ש 862 [85/3[; ב"ש 915/85 [4[(.

 

 

 

6. טוענת הגב' שיבר, באת-כוחה המלומדת של המדינה, כי בעניין שלפנינו די בחומרתן של
העבירות המיוחסות למשיב, וזאת בהתחשב במעמדו הציבורי, ותומכת היא יתדותיה בפסיקתו
של בית-משפט זה )ב"ש 5[290/76[; ב"ש 74/ 133 [6[; ב"ש 22/83 [7[; ב"ש 915/85 [4[
הנ"ל(.

 

 

 

טענה זו אינה מקובלת עלי. אכן בב"ש 290/76 [5[ הנ"ל נאמר, בעמ' 672 -

 

 

 

"...שמן הצורך להביא בחשבון את האפקט הציבורי של שחרור נאשם בעל מעמד כזה כעורר.
שיקול כזה גופו מחייב, כאשר הראיות לכאורה שבידי המדינה מוכיחות שיטה של לקיחת שוחד
שנתמשכה במשך עת רבה והכניסה לנאשם לא פחות מ-280,000 ל"י, כי לא יתהלך נאשם כזה
חופשי עד לבירור דינו".

 

 

 

אך הלכה זו, שחידוש גדול הייתה בשעתה, הרבה עיון היא צריכה, וקשה מאוד ליישבה. וכבר
עמדתי על כך בב"ש 22/83 [7[ הנ"ל, בעמ' 368:

 

 

 

"אני כשלעצמי לא הייתי פורש את יריעת המעצר מעבר לשני חריגים האמורים, ונראה לי, כי
כאשר לא מדובר בעבירת רצח וכיוצא בה - שאז קיימת הוראה מפורשת של המחוקק בדבר מעצר
עד תום ההליכים, או בעבירה חמורה, אשר לפי עצם מהותה ונסיבותיה מעוררת חשש של
שיבוש

 

הליכי משפט או סכנה לשלום הציבור - אין לעצור אדם בטרם הורשע כדין, אלא אם כן הוכח
על-ידי התביעה קיומם של חשש וסכנה אלה.

 

משנתקיימו אלה - "לא ייתכן שחשוד בעבירה חמורה ,יטייל' בשוק בעוד בית-הדין מעיין
בדינו" )ב"ש 71/78, בעמ' 250( מדברי הריב"ש(, אך משלא נתקיימו - הכלל הגדול והיסודי
הוא, שאין לשלול חירותו של אדם בטרם נגזר דינו לכך".

 

 

 

ומשום כך סברתי, שם, בעמ' 369:

 

 

 

"...כי הרחבה זו בסוגיית אפשרות מעצרו של אדם בטרם משפט צריך שתישאר בבחינת חריג
ויוצא מן הכלל, בדומה לנסיבות ולמקרים הקשים וחמורים ביותר שבב"ש 290/76 וב"ש
133/74 הנ"ל. פסיקה זו, כאמור, חידוש היא, וחומרת הפגיעה בחירותו של אדם מחייבת
אותנו לפרש חידוש זה על דרך הצמצום, כחריג וכיוצא מן הכלל, ולא להוסיף עליו".

 

 

 

וכך סוכם חריג ויוצא מן הכלל זה )ב"ש 1110/83 [2[, בעמ' 14-13(:

 

 

 

"הצד השווה לעניין ב"ש 133/74, ב"ש 290/76 וב"ש 22/83 הנ"ל הוא, שמדובר בהם בנאשם
שעבירות שיוחסו לו היו בינו לבין הציבור, המעשים שביצע נתאפשרו הודות למעמדו
הציבורי המיוחד, והכספים, שאליהם מתייחסת העבירה היו סכומי עתק, שבאו לידו בתוקף
תפקידו המיוחד; וזאת בנוסף לחומרה המופלגת המיוחדת שבכל אחד משלושת המקרים הנ"ל.
בב"ש 22/83 הנ"ל אף הדיח הנאשם, כיושב-ראש הסתדרות הסטודנטים, רבים מאלה, שעבדו עמו
וסרו למשמעתו בתפקידו הציבורי, לביצוע עבירות רבות וחמורות. כדי לקיים פסיקה אחידה,
במידת האפשר, בסוגיית מעצרו של אדם בטרם משפט בגלל חומרת העבירות בלבד - כאמור לעיל
- מן הראוי, לדעתי, להציב את קו הגבול לאפשרות מעצרו של אדם ושלילת חירותו בטרם
משפט למקרים חריגים, בהם מתקיימות כל הנסיות האמורות, ולא מעבר למקרים כגון אלה".

 

 

 

משום כך נדחתה בקשת מעצרו של מי שמעל בכספי ציבור, בסכומים ניכרים, והוא עורך-דין,
והמעשים בוצעו במסגרת תפקידו, או קצין משטרה בדימוס שהיה בעל משרד לתיווך:

 

 

 

"אמנם כן חומרה מופלגת יש בעבירות המיוחסות למשיבים... אלה הם שיקולים חשובים
ומיוחדים שעל בית המשפט יהא לתת עליהם את הדעת בבואו למדוד את מידת העונש, אם
יורשעו המשיבים בדינם. אך אין בשיקולים אלה - עם כל משקלם וחשיבותם - כדי להצדיק
שלילת חירותם של המשיבים כל עוד הם חפים מפשע וטרם הוברר דינם" )ב"ש 3[862/85[(.

 

 

 

7. העולה מן האמור בב"ש 1110/83 [2[ ובב"ש 862/85 [3[, כי אף לפי החידוש שבעקבות
ב"ש 290/76 [5[ הנ"ל, צריך שיתקיימו ארבעה תנאים כדי לעצור אדם, שהוא בחזקת זכאי
וחף מפשע, עד תום ההליכים: א. העבירות המיוחסות לו היו בינו לבין הציבור; ב. המעשים
שביצע נתאפשרו הודות למעמדו הציבורי המיוחד; ג. הכספים שאליהם מתייחסת העבירה היו

 

סכומי עק, שבאו לידו בתוקף תפקידו המיוחד; ד. בעבירות שביצע הוא חטא והחטיא את
הרבים, שעבדו עמו ושסרו למשמעתו בתפקידו הציבורי, לביצוע עבירות רבות וחמורות.

 

 

 

8. אודה ולא אכחד, כי תקוותי ומגמתי בדרישה "מרובעת" זו של ארבעה תנאים מצטברים
היא, כי המעצר עבור חומרת העבירה בלבד - בין כשמדובר ב"אדם מן השוק" ובין שמדובר
"באדם חשוב", בין שמדובר בסכומים שאינם ניכרים ובין שמדובר בסכומי עתק - ייעלם
מהנוף המשפטי שלנו והוא, כמובן, כשלא קיים חשש סביר, שיש בו ממש, לשיבוש הליכי
המשפט או לשלום הציבור, אם הנאשם יתהלך חופשי(. שהרי בוא וראה - עם כל הכבוד, מה
טיבו של נימוק זה, שמצאנו בב"ש 290/76 [5[ הנ"ל, בעמ' 672, שיש להביא בחשבון "את
האפקט הציבורי של שחרור נאשם בעל מעמד" )ההדגשות שלי - מ' א'(? וכי מאימתי, עם כל
הכבוד והיקר, שוקלים אנו פסיקתנו, בנושא כגון דא, בנימוק של "מה יאמרו הבריות"? וכי
משום "מה יאמרו הבריות" תישלל מאדם פלוני, משום חשיבותו ומעמדו, הזכות היסודית
ביותר שבזכויות אדם, והיא חירות האדם מחומות כלא ומסורגי ברזל? ובוא וראה כמה
זהירים אנו, וכמה חוששים אנו, שלא לפגוע, חס ושלום, באף אחת מהחירויות למיניהן -
חירות הביטוי, חופש הדעות, חופש ההפגנה וכיוצא בהן - לא בכולן ולא במקצתן, ומחמירין
אנו עם כל מי שבא לפגוע בהן, אם פגיעת ודאי ואם פגיעת ספק, ושוקלים אנו היטב היטב
איזון האינטרסים שבין חירויות-ערכים אלה לבין ערכי יסוד של בטחון, של שלום הציבור
וכיוצא באלה. והרי חירות האדם בגופו - אביהן-מולידן של כל חירויות אלה הוא הכלל
הגדול שבמערכת משפטנו ובעולמה של יהדות, כי כל אדם חף מפשע עד שלא יורשע בדין, וכי
כל אדם בחזקת כשרות - כל אדם, ואף אדם חשוב במשמע! אכן, כפי שאמרנו, מעמדו של אדם,
מקצועו ועיסוקו ייתכן גם ייתכן כי שיקול חשוב הם לעניין מדידת העונש שיושת עליו אם

 

יורשע בדין, כפי שהמחוקק גם קבע מעשים מסויימים כעבירות, כאשר הם נעשים על- ידי בעל
מעמד פלוני או אלמוני. אך בטרם הרשעה בדין, כאשר עולה החשד ואדם מצפה לבירור דינו -
אין מקום ואין הצדקה להפלות לרעה בין חשוד לחשוד ובין נאשם לנאשם - אלא דין אחד
וכללים אחידים לחשוד "סתם" ולחשוד "חשוב".

 

 

 

9. ונימוק נוסף לדבר. מאז ההחלטה האמורה בב"ש 290/76 [6[ הנ"ל, שניתנה בשנת 1976,
אירע דבר במערכת המשפטית בישראל. נתקבל חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, "המהווה אחד
החוקים הבסיסיים וקובעי התשתית של מדינת ישראל", ומכוחו משמשים עקרונות החירות הצדק
היושר והשלום של מורשת ישראל )סעיף 1 לחוק יסודות המשפט( - "כתשתית וכעקרונות יסוד
לכלל המערכת המשפטית במדינה..." )ע"ב 2/84, 3 [8[, בעמ' 293(. זכותו של אדם לחירות
אישית מאבני היסוד היא במשפט העברי, וכלל גדול בו הוא, כי כל אדם בחזקת כשרות עד
שלא יוכח ההיפך ותורע חזקתו. וכן ראינו, כי לפי המשפט העברי אין לעצור נאשם אלא אם
הוא חשוד בעבירות חמורות ביותר )שו"ת הריב"ש, רלו ]א[ - בדינו של חשוד ברצח או חשוד
שהוא מוסר ומלשין או כאשר קיים חשש שישבש הליכי משפט )ריב"ש, שם ]א[; ב"ש 9]
71/78[, בעמ' 248 ואילך; ב"ש 1044/82 [10[, בעמ' 83; ב"ש 1[ 691/82[ הנ"ל; ב"ש 7]
22/83[ הנ"ל; ב"ש 693/84 [11[(. ועוד יסוד גדול הוא בתורת ישראל: "לא תעשו עוול
במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך" )ויקרא, יט, טו ]ב[(.
וכשם שעיקרון גדול זה שבמשפט העברי שימש סימוכין בפסיקתו של בית-משפט זה שלא להדר
פני גדול ולהקל עמו בשחרור ממאסר לאחר שהורשע בדינו )המ' 118/79 [12[, בעמ' 48(, כך
צריך הוא לשמש סימוכין לכך, שלא לעשות עוול במשפטו של "גדול", ולהחמיר עמו, לעומת
"הדל", לעניין מעצרו בטרם משפט. וכך נתפרש פסוק זה, וכך נפסק, בדבריו של הנשר
הגדול, רבנו משה בן מימון )סנהדרין, כא, א ]ג[(: "מצות עשה לשפוט השופט בצדק,
שנאמר: בצדק תשפוט עמיתך. אי זהו צדק המשפט? זו השוית שני בעלי דינין בכל דבר"
ודברים אלה, שנאמרו לעניין סדרי דין ואופן ניהול המשפט, קל וחומר שיפים הם לעניין
כה מהותי כשלילת חירותו של אדם בטרם משפט.

 

 

 

10. ולא זו אלא אף זו. מצבו של עצור, בטרם משפט, קשה הוא, מכמה בחינות, ממצבו של
אסיר לאחר שהורשע,כגון לעניין זכויות לחופשה ולביקורים, שמהן נהנה האסיר ושאין
לעציר )סעיפים 46 ו-47)ב( לפקודת בתי הסוהר ]נוסח חדש[, תשל"ב-1971(. וכן נפגעת
זכותו הבסיסית של הנאשם להכין הגנתו כדבעי לצורך משפטו )וכבר עמדנו על כך במפורט
בב"ש 1110/83 [2[ הנ"ל, בעמ' 15(. ומשום מה ייגרעו זכויותיו של החשוד והנאשם מאלה
של מי שכבר הורשע ויצא חייב בדינו?

 

 

 

11. ומהו הדין בסוגייתנו, כפי שנוהג הוא בשיטות המשפט שבארצות- הברית, באנגליה
וכיוצא בהן? עיקרון הוא במדינות אלה, כי לכל אדם זכות לשחרור בערובה, פרט לעבירות
שעונשן מוות, והשיקולים, המצדיקים מעצר הנאשם, הם כאשר מובאות ראיות, כי קיים חשש,
שהנאשם ישפיע על העדים, יאיים עליהם, יימלט ממידת הדין או ישבש את הליכי המשפט;
וחומרת העבירה ונסיבותיה יכול שישמשו כשיקול עזר בהחלטה, אם קיים חשש של שיבוש
הליכי המשפט. ועיקרון נוסף בחוקתה של ארצות-הברית, כי אין לדרוש ערבות גבוהה
שהרי דרישה מוגזמת כזו תבטל, בליתEXCESSIVE BAIL SHALL NOT BE EQUIRED - ומוגזמת
ברירה, את זכות הנאשם, שהוא דל אמצעים, להיות משוחרר בערובה )ראה במפורט ש' גז ו-ע'
אזר, "מעצר עד תום ההליכים בשל חומרת העבירה - ענישה ללא משפט" הפרקליט לו
)תשמ"ה-מ"ו( 398, 405 ואילך(.

 

 

 

12. הוא אשר אמרנו בתחילתם של דברים. חומרת העבירה, אם מפאת גודלה והיקפה ואם מפאת
חשיבות החשוד והנאשם בביצועה, מן הראוי שלא תהיה שיקול עצמאי, ש"בזכותו" ייעצר
הנאשם עד תום ההליכים. קנה המידה והשיקול המכריעים הם קיומו של חשש סביר, שיש בו
ממש, לשיבוש הליכי המשפט וסכנה לשלום הציבור, וחשש זה, כאמור, קיים הוא במערכת
משפטנו, בדרך כלל, מאליו וללא הוכחה, בסוג מסוים של עבירות אינוס ואלימות למיניהן,
וכן בסחר בסמים לסוגיהם. פרט לעבירות אלה, חומרת העבירה יכול שתהווה אחד השיקולים
והגורמים להוכחת חשש סביר לשיבוש הליכי המשפט. עבירה, שחומרתה רבה וגדולה, ייתכן
ש"תפתה" את מי שחשוד בביצועה לשבש הליכי המשפט על-ידי טשטוש ראיות או על-ידי
הימלטות מהבירור המשפטי. אך זהו שיקול חלקי, שיכול שיצטרף לשיקלים נוספים כדי להביא
לכלל חשש סביר ומבוסס בדבר שיבוש הליכי המשפט.

 

 

 

13. מאחר שהגענו לכך, שוב אין אנו צריכים לדון בטענותיהם של בעלי הדין, אם אכן
מצויות ראיות לכאורה לכל העבירות שבשבעת האישומים או לחלק מהן בלבד, כפי שכך עלה
בידי השופט המלומד, מתוך עיון בחומר הראיות, שבמקצתו אף הוגש לי על-ידי באי-כוח
בעלי הדין. בין כה ובין כה, ואף אם נניח -לצורך הטיעון בלבד - כי מצויות ראיות
לכאורה לכל האישומים והעבירות המיוחסים למשיב - אין בהן כדי להצדיק מעצרו של המשיב
עד תום ההליכים.

 

אומר השופט המלומד, בין היתר, בהחלטתו: "אין דין ואין פסיקה המחייבים לעצור כל עובד
ציבור שפשע עד תום ההליכים". זה ודאי נכון הוא, אלא שלשון המעטה נקט השופט המלומד.
הנכון הוא לומר, כי יש דין ויש פסיקה, המחייבים שלא לעצור אדם בעל מעמד ציבורי,
שנאשם כי פשע, עד תום ההליכים, יותר מאשר "סתם" אדם, פרט למקרים נדירים ויוצאים מן
הכלל ביותר, שעמדתי עליהם לעיל. והמקרה שלפנינו, על כל נסיבותיו, אינו ממלא אחר
הדרישות של מקרים נדירים ויוצאים מן הכלל אלה. וכפי שאמרנו, אני כשלעצמי מצפה לכך,
כי גם יוצאים מן הכלל נדירים אלה לא ינהגו בהם להלכה ולמעשה, ולעניין מעצרו של חשוד
ונאשם - דינו של איש ציבור כדינו של אדם מן השורה.

 

 

 

14. ועוד נשאר לנו לדון בטענתה של הפרקליטה המלומדת, כי יש לעצור את המשיב, כאשר
קיים חשש על שיבוש הליכי משפט. ועל קיומו של חשש זה מסיקה הגב' שיבר מתוך האישומים
השישי והשביעי, המייחסים למשיב ניסיון להדיח את אחמד עודה ואת קלוד מלכה למסור
הודעת שקר ולהימנע מלומר דברים שידועים להם. חשש זה לאו חשש הוא כדי להצדיק מעצרו
של המשיב. כאמור, טענה זו נזנחה בכתב הערר, ולאור דבריו של השופט המלומד בהחלטתו
בעניינה של טענה זו, מוטב היה שהפרקליטה לא תחזור ותעלנה על- פה.

 

 

 

אומר השופט המלומד:

 

 

 

"מסתבר שאת שתי השיחות לא יזם הנאשם. לראשונה הוזמן במסגרת מלכודת שהטמינה לו
המשטרה שרצתה להביאו לעימות עם עודה ושמאי אגב ציתות לשיחה, ובשיחה ז הם סוקרים את
נושאי החקירה, ואחר כך אומר הנאשם לעודה את הצעותיו לתאום העמדות. השיחה עם מר
קלוד

 

מלכה התנהלה כאשר מר מלכה טלפן לנאשם לספר שהוזמן לחקירה במשטרה ואז הנאשם מנחה
אותו לספר רק על תרומת $ 50,000 ותו לא.

 

 

 

המחלוקת בין התביעה לסנגוריה תתמקד בוודאי בשאלה אם יש בשיחות אלו, כפי שנעשו, כדי
להניע את אחמד עודה או את קלוד מלכה למסור הודעת שקר או לא לספר את כל הידוע להם
בחקירה. אינני רואה צורך להכריע עתה במחלוקת זו, כי אפילו אני מסכים עם התביעה -
אינני רואה בהדחה שכזו הדחה המחייבת לעצור את המדיח מיד עד תום ההליכים. המדיח לא
הלך אל המודח, לא לחץ על המודח, אלא שוחח עימו )כדרך שיוכל לשוחח טלפונית מבית
המעצר או בעת בקור(, ובשיחה עם עודה לא מן הנמנע שהמדיח הודח להדיח. בהדחה שכזו -
אין המעצר מתחייב כדי להבטיח שלא ישובשו מהלכי משפט. תקופת המעצר בוודאי מספקת כדי
להרתיע את הנאשם מלשוב ולנסות לשבש ראיות".

 

 

 

דעתי כדעת השופט המלומד ומנימוקיו. ואף אני, לבקשתה הנמרצת של הפרקליטה, האזנתי
לשיחות המוקלטות האמורות ולא מצאתי בהן דבר או חצי דבר, שיש בהם כדי להצדיק מעצרו
של המשיב על-פי החשש של שיבוש הליכי המשפט. גם אם ודאי היה בידינו, כי המשיב יימצא
אשם בהדחה בחקירה כמפורט בכתב האישום - דבר שכמובן אין עתה כל ביטחון לגביו - אין
בכך כדי להוות עילה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. כדי לעצור נאשם על יסוד החשש של
שיבוש הליכי משפט, צריכה התביעה להוכיח, כי קיים חשש, שהנאשם, אם יתהלך חופשי, ילך
וייזום, במעשה או בדיבור, הדחת עדים לשקר או טשטוש ראיות או איום לבל יעידו וכיוצא
באלה. וחשש זה צריך שהתביעה תוכיח, כי חשש סביר הוא, וחשש של ממש הוא, לפי נסיבות
או מעשים שאירעו ביוזמת המשיב במישרין, ולעתים ייתכן גם בעקיפין. במקרה שלפנינו
המשיב לא יזם דבר, לא הלך ולא ניסה להשפיע על איש, ומכל שכן שלא איים על איש, ובידי
התביעה אין כל הוכחה או רמז לכך. המשטרה היא שטמנה לו מלכודת, כדברי השפט המלומד -
"המדיח הודח להדיח", ובשיחות שיזמה המשטרה נתפתה המשיב - וזו חולשה אנושית וטבעית,
אם כי ייתכן בעלת נפקות פלילית - לומר מה שאמר. אם אכן עבירת הדחה היא זו מצדו של
המשיב, על כך יוחלט בשעת הבירור המשפטי. אבל כבר עתה נוכל להחליט, שאין להסיק
ממעשים אלה, שבאו כתוצאה מיוזמת המשטרה, שהמשיב, אם יתהלך חופשי, ילך ויבדה ראיות
וידיח עדים לדבר שקר. לא מיניה ולא מקצתיה.

 

חשש זה אין בו ממש ואינו סביר, ובוודאי שאינו מצדיק מעצרו של המשיב.

 

 

 

15. אשר על כל אלה אני דוחה את הערר. המשיב ימשיך להיות משוחרר בתנאים שקבע בית
המשפט המחוזי.

 

 

 

ניתנה היום, ג' בשבט תשמ"ו )13.1.86(.

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ, עיצוב: סטודיו מילינק'ה