החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ע' עבאס) מיום 24.12.12 בת.א 10115/04, שביטל החלטה מיום 25.8.09 (כב' השופט י' מילנוב) למחוק את ההליך.
רקע עובדתי
בשנת 1999 הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשת, בגין חוב כספי. תביעתו נמחקה ביום 21.6.00 על ידי בית המשפט מחוסר מעש.
בשנת 2004 הגיש המשיב תביעה נוספת בסדר דין מקוצר, זהה לתביעה שנמחקה, נגד המשיבה. גם תביעה זו נמחקה, ביום 9.5.06, מהטעם שהמשיב לא הגיש ראיותיו ולא התייצב לדיון שנקבע. ביום 7.3.07 נעתר בית המשפט לבקשת המשיב וביטל את החלטת המחיקה השניה.
הצדדים הגישו ראיותיהם ולאחר שלב ההוכחות, הגיעו להסדר דיוני, שלפיו הצדדים יגישו סיכומים קצרים בכתב, ובית המשפט יפסוק בגדר סמכותו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, על דרך הפשרה, בשתי שאלות בלבד: האם עומדת למבקשת זכות קיזוז ואם כן, מהו סכום הקיזוז (החלטה מיום 11.3.08, נספח 7 לבקשה).
הצדדים לא הגישו סיכומים, וביום 25.8.09 נמחקה התביעה מחוסר מעש, מחיקה של התובענה בפעם השלישית.
ביום 19.2.12 הגיש המשיב בקשה לביטול החלטת המחיקה האחרונה, בטענה כי היא לא הומצאה לו עובר ליום הגשת בקשת הביטול וכן בטענה שהחלטת המחיקה ניתנה בלא שקדמה לה התראה.
ביום 24.12.12 התקיים דיון בבית משפט קמא, במסגרתו טענו הצדדים את טענותיהם לעניין בקשת הביטול. בו ביום ניתנה החלטת בית המשפט, שקיבל את בקשת הביטול, תוך חיוב המשיב בהוצאות לטובת המבקשת ואוצר המדינה. נימוקו העיקרי היה, כי: "הצדדים בתיק זה עברו כברת דרך ארוכה, והתיק הגיע לשלב הגשת סיכומים. נראה כי ראוי כי המחלוקת תבוא להכרעה לגופה ובכך לחסוך התדיינויות נוספות בין הצדדים בעתיד, שכן, לכאורה דחיית הבקשה לא תמנע מהמבקש (המשיב כאן – א' פ') להגיש תביעה חדשה שתעורר שאלות נוספות ותגזול זמן ומאמץ רב מטעם הצדדים ומערכת המשפט". בהתאם לכך, הורה בית משפט קמא לצדדים להגיש סיכומים.
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.
ביום 13.2.13 הוריתי למשיב להגיש תשובה וביום 3.3.13 הגיש המשיב תשובתו. ביום 12.3.13 הגישה המשיבה תגובתה לתשובת המשיב, לאחר שביקשה וקיבלה רשות לעשות כן.
עיקרי טענות הצדדים
בפתח טענותיה טוענת המבקשת, כי על אף שעל פניו הבקשה עשויה להיראות כך, הבקשה אינה נופלת בגדר סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: "הצו"). זאת, מאחר שהחלטת בית המשפט לבטל מחיקה שלישית של התביעה, מהווה הכרעה מהותית שפוגעת באופן בלתי הפיך בצדק הטבעי ובזכויות של המבקשת, שלא להיות מוטרדת עד אין סוף מתביעתו של המשיב.
נטען, כי בהחלטתו התעלם בית משפט קמא מטענת ההתיישנות שהמבקשת העלתה לפניו, ולמעשה נעל בפניה את הדלת לטעון טענה זו, שיש בכוחה לשים קץ לתביעה. אליבא דמבקשת, במועד מתן ההחלטה מושא בקשה זו, עילת התביעה הנטענת של המשיב נתיישנה מזה זמן רב, בין אם יחושב הזמן במהלכו התקיימו הליכים ובין אם לאו. כמו כן, נטען, כי ההגנות הקבועות בסעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), אינן חלות על המשיב, נוכח התרשלותו בניהול התובענה והאופן שבו זנח אותה שוב ושוב. לטענת המבקשת, המסר מההחלטה הוא מסר המעודד זילות בבית המשפט, שמאפשר משיכת הדיונים בתביעה בסדר דין מקוצר למעלה מ-13 שנה, על אף מחדליו של המשיב.
עוד טוענת המבקשת, כי שגה בית משפט קמא בקבלו את בקשת הביטול חרף האיחור הרב בו הוגשה, מבלי שנתבקשה ארכה להגשתה, ומבלי שהמשיב הצביע על "טעם מיוחד" המצדיק את קבלתה, כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").
טענה נוספת שהעלתה המבקשת, היא כי המותב שנתן את ההחלטה מושא הבקשה אינו אותו מותב ששמע את הראיות והתרשם מהעדים שהעידו לפניו, ועל כן אין למותב הנוכחי יתרון של התרשמות מהעדים ואין ביכולתו לשקול את מהימנותם, וכי במקרה זה שיקולי צדק גוברים על שיקולי יעילות הדיון, בייחוד שעה שמדובר בפסק דין על דרך הפשרה.
המשיב טוען, כי הוראות הצו קובעות במפורש, כי לא ניתן לערער על החלטת בית משפט קמא, וכי הדרך הנכונה היא להגיש ערעור על החלטה זו במסגרת הערעור על פסק הדין, ככל שיוגש.
לטענת המשיב, דין טענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת להידחות, שכן הטענה לא הועלתה בהזדמנות הראשונה שהייתה למבקשת, כאשר הגישה תגובתה לבקשת הביטול, ביום 7.3.12, לפני בית משפט קמא.
נוסף על כך נטען, שבכל מקרה לא התיישנה תביעת המשיב, לאור סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לאחר שהמבקשת הודתה בקיום החוב שלה כלפי המשיב, בהודעת הצדדים לבית המשפט, מיום 11.3.08, על ההסדר הדיוני המוסכם.
נטען, כי גם לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות לא עומדת למבקשת טענת התיישנות במקרה דנן, שכן הדרך הנכונה לחישוב תקופת ההתיישנות היא ממועד מחיקת התובענה ועד למועד הגשת הבקשה לביטול החלטת המחיקה, ולא כפי שחישבה המבקשת – ממועד ההחלטה על המחיקה ועד למועד ההחלטה שביטלה את המחיקה.