בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בעניין פירוק השיתוף בדירה שנכרך ע"י האשה בתביעת הבעל לגירושין

האם בית הדין הרבני מוסמך לדון בענין פירוק השיתוף בדירת מגורי הצדדים?

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1982. מנישואין אלו נולדו לבני הזוג שלושה ילדים, אחד מתוכם עדיין קטין.

ביום כ"ג אייר תשס"ו (21.5.06) הגיש הבעל תביעת גירושין, אליה כרך את עניני מזונות האשה והילדים, עניני הרכוש - למעט דירת המגורים - והכרזת מורדת. בכתב תביעתו הסביר הבעל כי הוא אינו כורך את ענין דירת המגורים, מאחר ובכוונת התובע להגיש לבית המשפט לעניני משפחה תביעה לפרוק השיתוף בדירה, מתוך אמונה כי בכך יזורזו הליכי הגירושין.

ביום ט"ז סיון תשס"ו (12.6.06) הגישה האשה לבית הדין תביעה לשלום בית, תביעה לקביעת מדור ספציפי בדירת מגורי הצדדים וכן בקשה למתן צו מניעה האוסר על הבעל לעשות כל דיספוזיציה בדירה, לרבות הגשת תביעה וקיום דיונים בפרוק השיתוף בדירה, עד למתן פסק דין בתביעת האשה למדור ספציפי. בית הדין נתן צווים זמניים לפיהם הבעל מנוע מלעשות כל פעולה המסכלת את מדורה של האשה בדירה, וכי האשה זכאית למדור ספציפי בדירה. להשלמת התמונה נציין כי במסגרת ההתדיינות שבין הצדדים, נתן בית הדין, לבקשת האשה, צו מסוג "אנטון פילר". פירוט עניינו של צו זה אינו דרוש לצורך החלטה זו.

ביום י"ט אלול תשס"ו נועד דיון בעניינם של הצדדים. באי כוח הצדדים הצהירו לפרוטוקול, מפי בא-כח האשה, את הדברים דלקמן:

"אנחנו מנהלים מו"מ להסכמות. בינתיים אנחנו מצהירים ומסכימים כי הסמכות הענינית בנושאים שנכרכו בתביעת הגירושין של הבעל יהיו בסמכות ביה"ד דהיינו מזונות האשה ונושא הרכוש. לגבי דירת המגורים יש בינינו מחלוקת: אנחנו סבורים שגם דירת המגורים היא בסמכות ביה"ד, בזמן שב"כ הבעל טוענת שהסכמות בנושא זה הינו לביהמ"ש למשפחה. מוסכם בינינו שצו המניעה בנושא המדור הספציפי ישאר על כנו עד הדיון הבא ובלבד שבדיון הבא ידון ביה"ד גם בנושא הזה ויחליט בנושא הצו הזמני. כל צד שומר טענותיו וזכויותיו".

ביום ז' אדר תשס"ז (25.2.07) החליט בית המשפט לעניני משפחה במחוז תל אביב ( השופטת טליה קופמלן-פרדו) בתיק תמ"ש 28741/06, בהסתמך על  דברי הצדדים בפני בית הדין כפי שצוטטו לעיל, ומכוח כללי הכיבוד ההדדי של הערכות (בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נגד פלמן נ"ז (2) 118)  כי בית הדין הרבני הוא הערכאה המוסמכת להידרש לשאלת הסמכות, ולו רק משום שהטענות לענין הסמכות הועלו בפניו בטרם שהועלו בפני בית המשפט, ובכך למעשה קנה את הסמכות לדון בה.

ביום כ"ה אדר תשס"ז (15.3.07) קיימנו דיון בשאלת סמכות בית הדין לדון בפרוק השיתוף בדירה. בא-כח האשה טען, בין היתר, כי על פי עקרון תום הלב, כל הנושאים היכולים להיכרך בתביעת הגירושין, ראויים לפתרון תחת קורת גג אחת, ואין לפצל את התביעות. לעומתו, טענה באת-כוח הבעל, כי אם היתה יודעת שבית הדין יתן פסק דין בפירוק השיתוף בנפרד מפסק הדין לגירושין, היא היתה מסכימה שהדיון בענין זה יתקיים בבית הדין, אך מאחר והיא יודעת שבית הדין אינו נותן פסק דין לפרוק שיתוף אלא אם יש פסק דין לגירושין, והיות והיא יודעת שהאשה מבקשת שלום בית, והבעל רוצה בגירושין, יבלו הצדדים בבית הדין שנים רבות. לכן היא רוצה שענין פרוק השיתוף ידון בבית המשפט, שהרי לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין, אין לבית המשפט שיקול דעת בדונו בתביעה לפרוק שיתוף. בדיון זה שמענו כמו כן את דברי הבעל והאשה בנוגע לתביעות שהוגשו על ידם, והורינו לבאי כוח הצדדים להגיש סיכומים בשאלה שבפנינו.

באת-כח הבעל מציינת בסיכומיה כי בנידון שבפנינו לא מתעוררת שאלה בדבר "כנות הכריכה" ו"הכריכה כדין", שכן הצדדים הודיעו לבית הדין על הסמכתם כי הסמכות באותם ענינים שכרך הבעל לתביעת הגירושין מוקנית לבית הדין הרבני. גם בלעדי זאת, אין הפיצול בתביעות הרכושיות והפניית נושא פרוק השיתוף לבית המשפט לעניני משפחה פוגם בכנות הכריכה בענינים שנכרכו בבית הדין הרבני. באת-כח הבעל מפנה לענין זה לדבריו של כבוד השופט יעקובי-שוילי בבית המשפט המחוזי בחיפה בר"ע (חי') 1775/98 מרסיאנו אליהו נ מרסיאנו דינה (פורסם במאגר נבו):

"...אינני סבור שהרצון לתבוע פרוק שיתוף בדירה פוגם בחזקה (שהוא מעונין שעניניו יתבררו בפורום אחד - ד' ד') ובכנות. ראוי לזכור שביה"ד אינו מוסמך להכריע בעניני הרכוש כל עוד לא פסק שיש להתגרש. ( להכריע להבדיל מהסמכות שקנה בענין הרכוש מיד עם הגשת התביעה לגירושין, כשהכריכה תופשת, ראה ע"א 78 / 617 בן יחזקאל, פד לג (1) 693, 695 - 6, וכן ע"א 94 / 1565 מנדלברג, פד מט (5) 171, 174). אם תידחה תביעת הגירושין, לא יהא ביה"ד מוסמך לפסוק בענין הרכוש (בג"צ 79 / 644, גוטמן, פד לד (1) 443). האשה תבעה שלום בית. הוכחת זכות לגירושין מתמשכת כידוע זמן. בני הזוג אינם מצליחים לחיות חיים משותפים בבית אחד, והבעל רוצה לדאוג לעצמו לקורת גג. ההליך בביהמ"ש האזרחי לענין פרוק שיתוף בדירה הוא הליך מזורז ויעיל. לפיכך אין לומר שהפנייה לביהמ"ש האזרחי לפרוק השיתוף, פוגמת בכנות הרצון לדון בפורום אחד או בכנות הכריכה".

באת-כח הבעל מדגישה כי בחוק המקרקעין לא נדרש היסוד של כנות תביעת פרוק השיתוף. לדבריה, הפסיקה קבעה כי בהגשת תבעת פרוק שיתוף במקרקעין אין לבדוק את הכנות ותום הלב מאחד וסעיף 37 לחוק המקרקעין,  קובע: "כל שותף במקרקעין המשותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף", ובכל אופן, שיקול דעתו של בית המשפט במניעת פירוק השיתוף הוא מצומצם: ע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית נ' תמרה פיין, פ"ד ל(1) 454 ות"א (ת"א) 115/89 הלוי נ' הלוי, תק- מחוזי 93 (2) 1195.

לדברי באת-כח הבעל, דוקא סרובה של האשה להתגרש מצד אחד, אולם רצונה להחזיק בדירת המגורים מצד שני, הוא זה שטומן בחובו את חוסר תום הלב והיא מפנה להחלטת השופט שוחט ב-בש"א (תל אביב) 6932/98 פלוני נ' פלונית, תק-מש 99(1),71, 77, ולדברי הנשיא שמגר בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי ואח' פ"ד מט(3), 529, הקובעים כי עקרון תום הלב יכול לשמש כלי המונע מבן זוג לעשות שימוש בהסדרים משפטיים לצורך השגת יתרונות כלכליים.

באת-כח הבעל מפנה גם לבג"ץ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', תק - על 2005 (3) 83, בו דובר במקרה בו הגיש הבעל לבית המשפט לעניני משפחה תביעה לפירוק שיתוף והאישה פנתה לבית הדין הרבני בתביעה לשלום בית ולמדור, במסגרתה עתרה לקבלת צו למדור ספציפי. בית הדין נעתר לבקשתה אולם באשר לבקשת הבעל בפירוק שיתוף קבעה כבוד השופטת ארבל שאין מדובר ב"מרוץ סמכויות", במובנו הצר, שכן התביעות המתחרות עוסקות בענינים שונים. עניינה של תביעת הבעל נוגעת לרכוש ואילו עניינה של תביעת האישה נוגעת למדורה, שהוא ענין של מזונותיה.

ב"כ האשה טוען בסיכומיו, בין היתר, כי במסגרת התביעות והבקשות שהוגשו על ידי האשה לבית הדין, החליט בית הדין שהבעל מנוע מלעשות כל פעולה המסכלת את מדורה של האשה בדירה, וכי האשה זכאית למדור ספיציפי בדירה. חרף החלטות אלו, הגיש הבעל ביום 10.8.06 תביעה לפרוק השיתוף בדירה לבית המשפט לעניני משפחה. בא-כח האשה סבור כי "דילוגיו" של הבעל, בין ערכאות השיפוט השונות, כשמחד - כורך את עניני הרכוש, בתביעת הגירושין בביה"ד ומאידך - תובע את פירוק השיתוף בדירה, בביהמ"ש לעניני משפחה, מהווים ניסיון, לא ראוי, לחפש את הסעד הרצוי, בערכאה הנוחה וזאת, בניגוד למדיניות השיפוטית הראויה. עצם הפיצול הנ"ל, ממוטט את הקונספציה, העומדת מאחורי רעיון הכריכה וכן, מהווה פיצול זה, משום חוסר תום לב מובהק. השיקולים והמדיניות השיפוטית, בכריכת מזונות האישה והנושאים הרכושיים לתביעת הגירושין, נועדו לאפשר דיון כולל, של כלל הנושאים הכרוכים בגירושין, בפני ערכאה אחת. ריכוז התביעות הרכושיות בפני ערכאה אחת - ביה"ד הרבני, יוביל לא רק לתוצאה צודקת, אלא גם ליעילות הדיון.

באשר לטענה שהועלתה על ידי ב"כ הבעל, לפיה הפסיקה לענין פיצול עניני הרכוש בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט האזרחי, אינה אחידה, טוען ב"כ האשה כי לא כך הדבר - הפסיקה המעודכנת היא חד משמעית. בנוסף, נסיבות המקרה שלנו מיוחדות בכך שבכל פסקי הדין, שלפני בג"צ פלמן הנ"ל, בהם קבע ביהמ"ש האזרחי, כי יש לו סמכות לדון בתביעה לפירוק השיתוף, חרף צווים של ביה"ד הרבני, דובר בצווי עיקול שהוטלו ע"י ביה"ד הרבני ולא בצווי מניעה, המונעים מהבעל לנקוט בהליך של פירוק שיתוף, כמו במקרה שלנו. צו עיקול הוא סעד המונע ביצוע פסק דין לפירוק שיתוף, אך איננו מונע דיון בפירוק השיתוף, בזמן שצו המניעה, שניתן בתיק שלנו, מונע את עצם הגשת התביעה לפירוק שיתוף, קל וחומר דיון בתביעה כזאת. על כן, הפסיקה "השונה", כביכול, איננה רלוונטית לענינינו. לדברי ב"כ האשה, היה על הבעל, טרם הגשת תביעתו לפירוק השיתוף, לפעול לביטול צו המניעה, שניתן כנגדו, כצו אישי. לשם כך, היה עליו לפנות לכב' ביה"ד ובמקרה הצורך, להגיש ערעור לביה"ד הרבני הגדול ואולי אף עתירה לבג"ץ. אך לא כך פעל הבעל. הוא הפר, בריש גלי, את צו המניעה, שניתן על ידי כב' ביה"ד והגיש תביעה לפירוק שיתוף, תוך ידיעה ברורה שהוא מפר את הצו. זהו טעם נפרד, שבגינו - כך לטענת ב"כ האשה - ראוי שלא להתחשב בטענות הבעל.

מסכימים אנו, בכל הכבוד לעמדת בית המשפט לעניני משפחה, כי משהועלו הטענות בענין הסמכות לראשונה בפני בית הדין, נתונה לו הסמכות לדון ולהכריע בהן. כן מסכימים אנו לדברי בית המשפט לעניני משפחה בפסקה 13 להחלטתו, בה נאמר:

"הלכת פלמן הנ"ל נועדה להקטין עד למינימום את החיכוך בין בית המשפט האזרחי לבית הדין הרבני ועל פיה, כמו ביהמ"ש כך גם ביה"ד הרבני מוסמך להידרש לשאלת סמכותו לדון בענינים הכרוכים בתביעת הגירושין ומי שטוען כנגד סמכותו לדון ולהכריע בענינים הכרוכים, עליו נטל השכנוע בדבר אי התקיימותם של תנאי הכריכה".

שתיים הן השאלות הצריכות הכרעה בענין שלפנינו:

א.         האם בפיצול עניני הרכוש על ידי הבעל בין בית הדין לבית המשפט לעניני משפחה, נפגמה חובת תום הלב, באופן המאיין את סמכות בית המשפט לדון בנושא פרוק השיתוף בדירה.