העובדות - כפי שעולות מפסק הדין של בית המשפט קמא
1. בין המבקשת, מכון אלטה, לבין "אחים גבאי" (שותפות לא רשומה) נערך הסכם, ביום 30.3.2003, במסגרתו סוכם כי האחים גבאי יבצעו עבודות בנייה עבור המבקשת. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת כספית בנוגע להסכם הבניה, והמשיב, חיים גבאי, פנה בתביעה לבית-הדין הרבני האזורי בצפת (להלן: בית הדין הרבני). הצדדים חתמו בפני בית הדין הרבני על שטר בוררות (להלן: שטר הבוררות).
2. בסופו של דבר, הועבר הסכסוך להכרעתו של המהנדס מר איתן נעמן, כבורר. יצוין, כי הצדדים חתמו בפני מר נעמן על שטר בוררות חדש (להלן: הסכם הבוררות). מר נעמן נתן פסק בוררות חלקי ביום 22.3.2005 ופסק בוררות סופי ביום 20.11.2005 (להלן: פסק הבוררות). פסק הבוררות חייב את המבקשת לשלם למשיב סך של 305,460 ש"ח.
ביום 7.6.2006 ניתנה החלטת בית הדין הרבני לאשר את פסק הבוררות. אלא שבעקבות ההלכה שנקבעה בבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח' (לא פורסם, 6.4.2006) (להלן: בג"צ סימה אמיר), שעוד נדון בה בהמשך, פנה המשיב לבית המשפט קמא, בבקשה לאישור פסק הבוררות (להלן: הבקשה לאישור הפסק), בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).
ההליכים בבית המשפט קמא
3. הבקשה לאישור הפסק הוגשה נגד המבקשת, מכון אלטה, ונגד מר יוסף רוזנפלד. בעקבות זאת, הגישו מכון אלטה ומר רוזנפלד בקשה לסילוק על הסף של הבקשה לאישור הפסק, בשני נימוקים: האחד, היעדר יריבות מול מר רוזנפלד; השני, המבקשת טרם מיצתה את הליכי הערעור לבית הדין הרבני הגדול, עליהם הוסכם במסגרת שטר הבוררות שנחתם בפני בית הדין הרבני.
4. בית המשפט קמא קיבל את הטענה הראשונה ודחה על הסף את הבקשה לאישור הפסק ככל שהיא נוגעת למר רוזנפלד. מאידך, דחה בית המשפט קמא את הטענה השנייה של המבקשת. הנימוק העיקרי לדחייה היה העובדה שפסק הבוררות ניתן בסופו של דבר מכוח חתימת הצדדים על הסכם הבוררות, שתנאיו עומדים בסתירה לתנאים שנרשמו בשטר הבוררות.
5. ביום 5.9.2007, החליט בית המשפט קמא לקבל את הבקשה לאישור הפסק, והורה על אישור פסק הבוררות בסכסוך בין המבקשת לבין המשיב. על החלטה זו, כמו גם על ההחלטה לדחות את בקשת המבקשת לדחות על הסף את הבקשה לאישור הפסק, מבקשת עתה המבקשת רשות לערער.
טענות המבקשת במסגרת בקשת רשות הערעור
6. טענתה היסודית והמרכזית של המבקשת הינה כי, למעשה, הצדדים הסכימו שבית הדין הרבני הוא שיהיה הבורר בסכסוך ביניהם, ואילו בית הדין הרבני מינה את מר איתן נעמן כ"מומחה" או כ"מעריך", והאחרון לא שימש כבורר, שכן הצדדים לא הסכימו למנותו ככזה. לטענת המבקשת, הן הצדדים והן מר נעמן עצמו התייחסו אל מר נעמן כשלוח של בית הדין הרבני ולא כבורר עצמאי. המבקשת טוענת, כי לו אכן היה מר נעמן בורר, הרי שהסיטואציה שנוצרה אינה הגיונית, שכן למעשה מעל מר נעמן כבורר, עמד בית הדין הרבני, ומעליו בית הדין הרבני הגדול.
מטענה בסיסית זו נגזרות יתר טענותיה של המבקשת, כגון הטענה שבית המשפט קמא נתן למעשה סעד שאותו לא ביקש המשיב, שכן הסעד שאותו ביקש המשיב היה אישור פסק הבורר והבורר הינו, לטענתה של המבקשת, בית הדין הרבני.
7. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא התעלם מהעובדה שהמבקשת היתה מנועה מלבקש את ביטול פסק הבוררות, משום שטרם מוצה הליך הערעור בפני בית הדין הרבני הגדול.
דיון והכרעה
8. כלל הוא, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ר' לעניין זה, רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000); רע"א 8902/04 מוסדות שערי ציון נ' מרים סימן טוב (לא פורסם, 27.12.2005); רע"א 8147/05 ברדר-רשף (ישראל) בע"מ נ' גלור מ.י. בע"מ ואח' (לא פורסם, 9.12.2007) ועוד.
בענייננו, המבקשת כלל לא הצביעה על נימוק כלשהו מדוע מדובר במקרה חריג או מדוע עניינה של בקשת רשות הערעור חורג מעניינם המוגדר של הצדדים. כן, לא שוכנעתי כי נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין.
9. כאמור, המבקשת טוענת כי שטר הבוררות שנחתם על ידי הצדדים בפני בית הדין הרבני, אשר הסמיך את בית הדין הרבני לדון בסכסוך כבורר, הוא שטר הבוררות הרלוונטי. אלא, שבית המשפט קמא קבע, כממצא עובדתי שאיני מוצא מקום להתערב בו, כי בין הצדדים נחתם שטר בוררות מאוחר יותר, הוא הסכם הבוררות שנחתם בפני הבורר, מר איתן נעמן. עוד קבע בית המשפט קמא כי תנאיו של הסכם הבוררות עומדים בסתירה לתנאים שנרשמו בשטר הבוררות שנחתם בפני בית הדין הרבני. ברי, שתנאי הסכם הבוררות גובר על שטר הבוררות שנחתם קודם לכן, וכך אף נקבע על ידי בית המשפט קמא.
לו היה ברצון המבקשת לשכנע את בית משפט זה, כי ההסכם שהסמיך את מר נעמן לדון כבורר בסכסוך בין הצדדים לא היה בגדר הסכם בוררות או כי שטר הבוררות שנחתם בפני בית הדין הרבני גובר עליו, דרישה בסיסית היא כי היתה מביאה את הסכם הבוררות לעיונו של בית המשפט. הימנעות המבקשת מצירוף הסכם הבוררות יש בה כדי להקים חזקה לפיה היה ההסכם משמש לחובתה (ר' למשל ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יקפ"ד נו(1) 539, 549 (2001)). המבקשת אף לא טרחה להציג בפני בית המשפט את פסק הבוררות שניתן על ידי מר נעמן, וגם דבר זה פועל לחובתה.
לאור האמור, לא מצאתי מקום להתערב במסקנת בית המשפט קמא כי הסכם הבוררות הסמיך את הבורר, מר נעמן, לדון במחלוקת שבין הצדדים וכי על בסיסו ניתן פסק הבוררות. משהובאה בפני בית המשפט קמא בקשה לאישור הפסק, בעוד המבקשת נמנעה מלבקש את ביטולו, צדק בית המשפט קמא כשהורה על אישור פסק הבוררות.
10. עוד יוער, כהערת אגב, כי ממילא, טענת המבקשת כי בית הדין הרבני הוא הבורר שהצדדים הסכימו עליו, אינה יכולה לעמוד, וזאת לאור פסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה בבג"צ סימה אמיר. בפסק הדין האמור, נקבע שאין בית הדין הרבני מוסמך להכריע כבורר במחלוקת שאינה בתחום סמכותו העניינית על פי הדין, אף אם הצדדים הסכימו להסמיך אותו כאמור. למען הסדר הטוב, נביא את הדברים שנאמרו בבג"צ סימה אמיר האמור, על ידי חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה (סעיף 15 לפסק הדין):