החלטה
בפניי בקשה חוזרת של הנתבע והתובע שכנגד ששון לוי (להלן: "לוי") לקבלת פטור מתשלום אגרה בתביעה שכנגד.
בקשה דומה נדונה בפניי בעבר. בהחלטתי מיום 18.7.2011 ניתן ללוי פטור חלקי בלבד מאגרת תביעה, בגין תביעה שכנגד על סך של 66,212,198 ₪. הסכום בגינו ניתן הפטור הינו סך של 16,124,000 ₪. לגבי יתרת סכום התביעה, קבעתי כי על לוי לשלמו, ולחלופין, לתקן את התביעה באופן שזו תועמד על הסכום בגינו ניתן לו פטור. משלא נהג לוי בהתאם להחלטתי האמורה, נמחקה התביעה שכנגד ביום 26.9.2011.
הן לוי והן הנתבעות שכנגד ערערו על החלטתי האמורה. ביום 31.10.2011 הגיעו בעלי הדין להסדר דיוני שקיבל תוקף של פסק דין במסגרת הערעור על החלטותיי, לפיו יבוטלו ההחלטות מיום 18.7.2011 ומיום 26.9.2011, והבקשה לפטור מאגרה תוחזר אלי לדיון מחדש, במסגרתו יחקרו הנתבעות שכנגד את לוי על תצהירו. דיון כזה נערך בפניי ביום 22.3.2012. לאחר מכן, הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים, באתי פעם נוספת לכלל מסקנה לפיה ראוי ליתן ללוי פטור מתשלום אגרה בסך של 16,124,000 ₪ וכי יש לדחות את בקשתו של לוי לפטור מאגרה ביחס ליתרת סכום התביעה, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.
הרקע העובדתי לסכסוך בין בעלי הדין תואר במסגרת החלטתי מיום 18.7.2011, ואין לי אלא לחזור על הדברים.
התביעה והתביעה שכנגד יסודן בסכסוך עתיק יומין בין בית ארלוזורוב חברה בע"מ (להלן: "בית ארלוזורוב"), חברת הנכסים של מפלגת העבודה הישראלית, לבין לוי, שעניינו שורה של התקשרויות שראשיתן בשנות הששים של המאה הקודמת.
לוי הוא קבלן בנין שירד מנכסיו בחודש יוני 2000 (ראה עדותו בע' 14 לפרוטוקול).
התביעה העיקרית הוגשה על ידי בית ארלוזורוב, נגד לוי ונתבעים נוספים. בגדרה נטען כי לוי והנתבעות הנוספים התקשרו ביום 26.12.1993 בהסכם קומבינציה לגבי מגרש ברח' יפו 62 בירושלים. בית ארלוזורוב טוענת כי לוי הפר את הסכם הקומבינציה הפרות יסודיות לאורך שנים, בכך שלא הקים את הבנין אותו התחייב להקים על המגרש, ולכן היא עותרת לביטולו של ההסכם. עוד מבוקש לחייב את לוי בפיצויים בסכום של 10,000,000 ₪.
במסגרת התביעה שכנגד מגולל לוי הסטוריה ארוכה של התקשרויות בינו ובין אחיו המנוח לבין בית ארלוזורוב, החל ממחצית שנות הששים של המאה הקודמת, טוען כי בית ארלוזורוב הפרה הסכמים שכרתה עימו בשנות השישים, השבעים, השמונים והתשעים של המאה הקודמת, ותובע פיצויים ממנה וכן ממפלגת העבודה.
יצויין כי הואיל ומפלגת העבודה אינה תובעת את לוי, הרי שלכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות, התביעה שכנגד המכוונת כלפיה התיישנה זה מכבר, שכן התביעה שכנגד הוגשה בשנת 2010.
מכל מקום, התביעה לא התיישנה ביחס לבית ארלוזורוב, הואיל ותביעה שכנגד אינה נתונה להתיישנות ביחס לתובע בתביעה העיקרית.
הנתבעות שכנגד והמדינה מתנגדים למתן פטור מאגרה וטוענים כי לוי לא הוכיח העדר יכולת כלכלית. בנוסף, הם טוענים כי לגופו של ענין, מדובר בתביעה חסרת בסיס ועילה וכי הנזקים הנטענים בה מופרכים על פניהם.
הכלל הוא שמי שמבקש פטור מאגרת התביעה, נדרש לעמוד בשני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא העדר יכולת כלכלית, והתנאי השני הוא שכתב התביעה יגלה עילה (ראה תקנה 14 לתקנות בית המשפט (אגרות) התשס"ז- 2007 (להלן: "התקנות").
במקרה דנן, לוי אכן הוכיח העדר יכולת לשלם את אגרת התביעה. מדובר באדם בן 81. מצבו הכלכלי בכי רע. הוא מתקיים מגמלת זקנה של המוסד לביטוח לאומי בסכום של 2,180 ₪. בתו המתגוררת עימו מקבלת קצבת נכות חודשית בסך 2,190 ₪. מתנהלים נגדו עשרות תיקי הוצאה לפועל בסכום כולל העולה על 100,000,000 ₪ (מתוכם, 90,000,000 ₪ הם בגין הליך מימוש משכנתא). גם שלוש החברות שבשליטתו שקועות בחובות עתק, כעולה מתדפיסים של לשכת ההוצל"פ שצורפו לבקשת הפטור (נספחים 12 ו- 13) וכן מהודעות של בנק אוצר החייל, בנק מרכנתיל דיסקונט ובנק דיסקונט (נספחים 10- 14 לתגובתו של לוי). הקרקעות שבבעלותו ובבעלות החברות שבשליטתו משועבדות לטובת בנקים ללא הגבלה בסכום ורשומים עליהן הערות אזהרה וצווי עיקול לטובתם של נושים רבים. ברי איפוא כי לא ניתן לממשן או לשעבדן לצורך גיוס סכום האגרה. בענין זה העיד לוי בע' 12 לפרוטוקול כי ניסה אך לא הצליח למשכן את הקרקעות. באשר להכנסות בסך 30,000 ₪ שהיו ללוי מהפעלת חניון של חברת ששון אנא לוי בע"מ אשר בשליטתו, הרי שאלה פסקו עוד בשנת 2010, בטרם הוגשה התביעה שכנגד, כאשר החניון פונה לרגל ביצוע חפירות באתר הבניה על ידי חברת שיכון עובדים. השאלה מה לוי עשה בדיוק עם כספים אלה, והאם יש ברשותו קבלות בגין מה ששילם מתוך אותם כספים, אינה רלבנטית כיום, שכן המבחן הרלבנטי הוא מידת יכולתו של לוי לשלם כיום את האגרה, ולא מה היתה יכולתו בטרם הוגשה התביעה שכנגד. מכל מקום, לא נסתרה טענתו של לוי כי אותם כספים שימשו אותו לצרכים שונים ושוטפים כך שלא נותר מהם דבר היום.
כפי שציינתי בהחלטתי הקודמת, לבקשת הפרקליטות צירף לוי שורה ארוכה מאוד של מסמכים המבססים את טענתו כי מצבו הכלכלי רעוע וכי אין ביכולתו לשלם את אגרת המשפט. אין לו רכוש בר מימוש ואין לו יכולת לגייס את סכום האגרה מקרובי משפחה, עימם הוא מסוכסך. בהקשר זה טענו הפרקליטות והנתבעות שכנגד כי לוי לא מסר פירוט אודות רכושם של ילדיו, אלא שטיעון זה דינו להדחות על הסף משום שעל פי התקנות בנוסחן הנוכחי, החובה לגייס את סכום האגרה מתקיימת אך ורק ביחס לבן הזוג או הוריו של המבקש, אם הוא סמוך על שולחנם (תקנה 14(ג) לתקנות). ולנוכח גילו המתקדם של לוי- 81 שנה- פשיטא כי הוא איננו סמוך על שולחנם של הוריו, שמן הסתם כבר אינם בין החיים. יצויין כי לנוכח סכום התביעה, הרי שהאגרה בגינה הינה כ- 1,655,000 ₪, כך שגם אדם שמצבו הכלכלי טוב, היה מתקשה עד מאוד לשלמה.
אכן, הנתבעות שכנגד והפרקליטות גם יחד מנו שורה של מסמכים שלוי יכול היה או צריך היה לצרף לבקשת הפטור ולא עשה כן, ובהם פירוט נכסיהן של החברות בית ששון בע"מ ועלש בע"מ, דו"חות כספיים של עלש בע"מ, דו"חות עדכניים של בית ששון בע"מ (צורפו דו"חות שלה לשנים 2007- 2008) וכו', אך אני סבור כי עצם העובדה כי החברות כולן שקועות בחובות עתק המשתקפים בדפי יתרות בנק ותדפיסי הוצל"פ, מדברת בעד עצמה ומוכיחה כי לא מדובר בחברות בעלות יכולת כספית לממן את האגרה עבור לוי. כך למשל, נגד חברת בית ששון בע"מ מתנהלים תיקי הוצל"פ בסך של כ- 3,200,000 ש"ח, נגד חברת עלש בע"מ מתנהלים תיקי הוצל"פ בסכום של כ- 3,700,000 ש"ח (נספח 12 לבקשה) ונגד חברת ששון אנא לוי בע"מ מתנהלים תיקי הוצל"פ בסכום כולל של כ- 1,740,000 ש"ח (נספח 13 לבקשה). חזקה על נושיהן של החברות שאם אכן היו לחברות אלה נכסים של ממש, הם היו פועלים למימושם זה מכבר. לא התרשמתי כי לוי נמנע בכוונת מכוון מצירוף המסמכים שפירטו הנתבעות שכנגד והפרקליטות. בסופו של דבר, הוא צירף כמות חריגה של מסמכים, ואני מתרשם כי מה שלא צורף, או שאיננו קיים או שהושמט בטעות.
עוד טענו הנתבעות שכנגד כי לוי לא צירף חוות דעת שמאית המוכיחה את שווי המגרשים 51 ו- 63, אשר בבעלות חברות עלש בע"מ ובית ששון בע"מ, אלא שטענה זו דינה להדחות, באשר לוי העיד, ועדותו לא נסתרה, כי ניסה ללא הצלחה לשעבד את המגרשים הללו, ונדחה מחמת השעבודים הרובצים עליהם: "פניתי ולא נתנו לי. פניתי לבנק מרכנתיל הם לא הסכימו לתת לי, מפני ששיכון עובדים עשתה לי משכנתא על כל המגרש ... ניסיתי אבל אי אפשר להפריד את זה. כל מה שאני מנסה על חלקה 63 זה גם לגבי 51. ... בנקים אחרים לא רוצים לראות אותי. מעולם לא היה לי דבר כזה שבנק יסגור בפני את הדלתות." (ע' 12 לפרוטוקול).
הנתבעות שכנגד טוענות כי לוי מסתיר את הכנסותיו האמיתיות, שכן הוצאותיו המדווחות עולות על הכנסתו המוצהרת מקצבת זקנה, שהינה סך של 2,180 ₪ בלבד. כך למשל, הוא משלם דמי שכירות בסך 4,500 ₪ לחודש, סכום העולה על הקצבה שלו ושל בתו גם יחד. טענה זו בדין יסודה, שכן לוי הודה בפה מלא כי הוא נעזר בידידים, שאת שמותיהם סירב למסור, לצורך תמיכה שוטפת בסכומים של 2,000- 3,000 ₪. יחד עם זאת, כפי שצויין קודם, לצורך בחינת יכולתו הכלכלית של מבקש פטור מאגרה, אין מקום לבחון את האפשרות לגייס את סכום האגרה מחבריו של המבקש, אלא רק מבן זוגו או הוריו. על כן, התמיכה שהוא מקבל מחבריו, אינה צריכה לעמוד ללוי לרועץ בבואו לבקש פטור מאגרת התביעה.
עוד טענו הנתבעות שכנגד כי לוי הוא חייב סדרתי שמשתמט מחקירת יכולת בלשכת ההוצל"פ ובגין כך אף הוצאו נגדו צוי הבאה. גם טענה זו אינה מועילה להן, שכן אף אם כך הוא הדבר, הרי שלנוכח העובדה שבהליך הנוכחי מסר לוי מידע מפורט ונתמך במסמכים רבים בנוגע למצבו, והוא אף נחקר שתי וערב על תצהירו, אין עוד כל משמעות לכך שלוי השתמט מהתייצבות לחקירות יכולת בלשכת ההוצל"פ.