ביינה נ' חברת בטוח שירביט ואח'

פסק דין

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "חוק הפיצויים"].

המחלוקת על הנזק בלבד.

רקע

התובעת, ילידת 26.1.76, עולה חדשה מאתיופיה וקופאית בסופרמרקט, נפגעה כנוסעת ברכב בתאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה מיום 5.7.02 [להלן – "התאונה"]. התאונה אירעה כאשר רכב צד ג' לא נתן לרכב בו ישבה התובעת כנוסעת, זכות קדימה והתנגש בו בחזקה. כתוצאה מכך התנפצה שמשת הרכב בפניה של התובעת והיא נותרה לכודה בו עד חילוץ.

התובעת פונתה למיון בבית החולים סרוקה. שם אובחנו דימומים וחתכים בצווארה ובפניה, רגישות בעמ"ש צווארי ומתני, בירך שמאל, במרפק שמאל ושבר בשורש כף יד שמאל. לאחר גיבוס והדבקת החתכים בפנים שוחררה התובעת.

כעבור כחודש שבה התובעת למיון אורטופדי בבית החולים, שם הוסר הגבס מידה. נמצא כי סובלת מכאבים, מהגבלה בתנועת היד ומרגישות ברגל.

לימים עברה התובעת 3 ניתוחים פלסטיים להוצאת שברי זכוכית מפניה. בכל אחד מהניתוחים אושפזה לאשפוז יום. לאחריהם נותרה עם צלקות פנים.

בהמשך אובחנה התובעת כסובלת מתסמונת פוסט – טראומטית כתוצאה מהתאונה. בהמשך טופלה התובעת במרפאות כאב, בפיזיותראפיה ובדיקור סיני.

בעקבות פניית התובעת הכיר המל"ל בתאונה כתאונת עבודה, קבע 3 חודשי אי כושר ושילם לה בהתאם דמי פגיעה. וועדת עררים ליד המל"ל קבעה לתובעת נכויות צמיתות לפי תקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז – 1956 [להלן – "תקנות המל"ל"]: 10% בגין צלקות פנים, 10% בגין הגבלת תנועה לכיוון אחד של עמ"ש צווארי וכן 10% בגין הפרעה פוסט – טראומטית כרונית קלה עד בינונית, סה"כ 27.1% לאחר שקלול. הוועדה שללה נכות צמיתה עקב השבר בשורש כף יד. זוהי הנכות המחייבת על פי דין ובהתאם לסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים.

לאחר מכן הוסיפו וועדת המל"ל והפעילו חלקית את תקנה 15 לתקנות, עד כדי העמדת נכותה של התובעת על 34%. קביעה זו כידוע אינה מחייבת את בית המשפט.

התובעת שהתה באי כושר, בחופשות מחלה, קיבלה אישורים שונים על מגבלות מרופאה תעסוקתית, ניסתה לשוב לעבודה בסופרמרקט, כקופאית, כשומרת במחסן, אך לבסוף חדלה מעבודה וכיום מתקיימת מהבטחת הכנסה, קצבת ילדים וקצבת נכות מעבודה.

מחלוקות

לטענת התובעת מגיעה נכותה התפקודית ל – 41%, והיא מחשבת אותה לפי הנכות על פי דין בתוספת הפעלה מלאה של תקנה 15. לטענת הנתבעת יש להעמיד את הנכות התפקודית על הנכות הרפואית הקשיחה, ללא התחשבות בצלקות – 19%.

כן חלוקים הצדדים על בסיס השכר. אין חולק כי עובר לתאונה החליפה התובעת עבודות, כי מדובר בעבודות פיזיות, פשוטות, ושכרה ערב התאונה לא עלה על שכר מינימום. התובעת טוענת כי אלמלא פגיעותיה בתאונה, הייתה פונה ללימודים ומגדילה את שכרה ועל כן יש להעמיד את כושר ההשתכרות שלה אלמלא התאונה על 5,000 ₪ לחודש. הנתבעת טוענת לעומתה כי התובעת לא הוכיחה כי בפניה או אפשרויותיה הדלות מצביעות על כיוון של לימודים ועל כן יש להעמיד את כושר השתכרותה [אף זאת החל מ – 2007 בלבד] על 3,500 ₪ לחודש.

ועוד חלוקים הצדדים על האפשרות של התובעת לטעון לראש נזק של "פגיעה ביכולת להינשא ודמי שדכנות". לטענת התובעת עומדת לה אפשרות זו והיא אף הוכיחה נזק, לאור הצלקות בפניה ושיוכה העדתי. על כן תיאלץ להיזקק לשירותי שדכן. לטענת הנתבעת מדובר בהרחבת חזית אסורה [ביחס לאמור בתביעה] ומכל מקום, אין זכאות לפיצוי בגין ראש נזק זה, באשר מדובר בנזק לא ממוני, המוגבל בגדר חוק הפיצויים לנוסחת הפיצוי שאינה כוללת אותו ואף נדחה על ידי הפסיקה.

קיימות מחלוקות נוספות שתוכרענה בהמשך.

הראיות

מטעם התובעת העידו היא עצמה [ת/1] ושכנתה, חברתה גב' זופן אינגדאו.

מטעם הנתבעת העיד החוקר מר אמנון שיינברג [נ/3 ודיסק מעקב נ/4]. הנתבעת הגישה תעודות עובד ציבור מאת המל"ל וחוות דעת אקטוארית + עדכנית מאת שי ספיר [נ/2].