המשיבה, ישיבת תומכי תמימים המרכזית ליובאוויטש בלוד (להלן: הישיבה) היא מוסד חינוכי, שבין כתליו מתחנכים מאות תלמידים. המבקש כיהן במשך 24 שנים כראש הישיבה ובכך היה סמכות חינוכית ורוחנית עליונה. בשנת 1996 סברה הנהלת הישיבה, כי המבקש לא מבצע את עבודתו כיאות. לטענתה, בשל העובדה, שהמבקש שימש כראש ישיבה נוספת הוא הזניח את עבודתו אצלה ועשה מעשים פסולים בהפיקו טובות הנאה כלכליות גלויות וסמויות במסגרת כהונתו ותפקידו. משכך, ביקשה הישיבה מהמבקש לשפר את תפקודו. לטענתה, המבקש השיב, כי מצידו יכולה ההנהלה לפטרו. בעקבות תגובתו זו, החליטה ההנהלה לפעול כדבריו ולפטרו מתפקידו.
לאחר קבלת ההחלטה, צצה עובדה חדשה, אשר לטענת הישיבה תומכת בעמדתה בנוגע לפיטורין והיא, שהמבקש נהג להסתובב במקומות אשר הביקור בהם הוא בבחינת "אנטי תזה חינוכית" לדרך בה פועלת הישיבה. בכך התכוונה הישיבה, שנאמר על המבקש שהוא מבקר באתרי בילוי מופעי חשפנות ושותה בהם לשוכרה. המבקש טען, כי סיבות הפיטורין שהוצגו על-ידי הישיבה הינן מסווה לסיבה האמיתית, שהיא ניסיון להשתלט על הישיבה.
המבקש עתר לבית-הדין הרבני של חב"ד לקבלת צו מניעה, שיאסור את פיטוריו. הישיבה סירבה להתדיין בפני בית-דין זה. לבסוף, חתמו הצדדים - הישיבה והמבקש - על שטר בוררין, הממנה את בית-הדין הרבני האזורי (להלן: בית-הדין האזורי) כבורר ומקנה זכות ערעור על החלטתו לבית-הדין הרבני הגדול (להלן: בית-הדין הגדול) בהתאם לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, תשנ"ג-1993 (להלן: התקנות או תקנות הדיון).
בית-הדין האזורי פסק, שפיטורי המבקש היו שלא כדין. על פסק-הדין של בית-הדין האזורי הגישה הישיבה ערעור לבית-הדין הגדול לערעורים. בית-הדין הגדול קבע, בדעת רוב, כי הפיטורין נעשו שלא כדין.
הישיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בירושלים בקשה לביטול פסק הבוררות. בהסכמת הצדדים, הועבר הדיון מבית-המשפט המחוזי בירושלים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בבית-המשפט המחוזי, טענה הישיבה, כי בפסיקת בתי הדין הרבניים נפלו פגמים רבים, כגון קבלת מסמך מאת המבקש מבלי לתת לישיבה הזדמנות להגיב; סירוב לקבל ראייה חדשה מטעמה מבלי לתת נימוק ממצה; קיום הדיון שלא על-פי התקנות; מתן פסק ללא הנמקה והמלצה על הטלת סנקציות על הישיבה, המהווה חריגה מסמכות ערכאת הערעור. מנגד, טען המבקש, כי אין שחר לדברים.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד"ר דרורה פלפל) קיבל את בקשת הישיבה וביטל את פסק הבוררות, בקובעו, בין היתר, כי משטר הבוררות עליו חתמו הצדדם עולה, כי הצדדים הסמיכו את בית הדין הגדול שישמש כערכאת ערעור ולפיכך אין מקום לטענה, לפיה החלטת בית הדין הגדול אינה מהווה פסק בוררות. בית-המשפט המחוזי קבע, כי מתקיימת עילת הביטול המופיעה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: החוק), לפיה לא ניתנה לישיבה ההזדמנות להשמיע טענותיה בנוגע למכתב מאת בית הדין של רבני חב"ד, שהגיש המבקש לבית-הדין הרבני הגדול, במעמד צד אחד, ולא הוצג לישיבה. עוד נקבע, כי למכתב זה חשיבות רבה וכי בית-הדין הרבני הגדול התייחס בפסק-דינו למכתב וציין, כי המסקנה נסמכת כולה על המכתב. וכך נכתב בפסק-הדין:
"לאור חוו"ד של בית הדין של רבני חב"ד הברורה והחד משמעית, אין אנו יכולים להתיימר ולהעלות "פיקפוק" של הגר"ש דיכובסקי שליט"א, האם ניתן לשאת בכפל תפקידים".
עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי התקיימה העילה הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות ובית הדין חרג מסמכותו, כאשר פעל שלא לפי הוראות תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג-1993 (להלן: התקנות), שכן בהסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים הוסכם, כי הדיון בפני ערכאות הבוררות ייעשה על-פי התקנות הנ"ל. לסיום נקבע, כאמור, כי פסק הבוררות בטל.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. לטענת המבקש, הוא אכן הודה במקומות שטענה הישיבה שבהם הסתובב, אולם לשיטתו ביקוריו במקומות אלה היו לשם שמים וכל מטרתם הייתה לתפוס תלמידים שסרחו וביקרו במקומות אלו. כמו-כן, טוען המבקש, כי פסק-הדין של בית-הדין הרבני הגדול אינו פסק בוררים. לטענתו, אין במתן זכות הערעור על החלטת בית-הדין האזורי כדי להפוך את בית-הדין הגדול לבורר נוסף. המבקש טוען, כי למכתב בית הדין הרבני של חב"ד, אין משקל לעניין התוצאה. אשר לטענת הישיבה, לפיה לא ניתנה לה ההזדמנות להשמיע טענותיה, טוען המבקש, כי בצדק נעשה כן, שכן ההתדיינות בין הצדדים נמשכה זמן רב ובית הדין לא ראה לנכון "להכפיל" ולהאריך שלא לצורך את הדיון. המבקש אף טוען, כי הישיבה המקדמית שנערכה מהווה שמיעת טענות ודי היה בה.
מנגד, סומכת הישיבה ידיה על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, בית הדין הגדול הפר את הוראות התקנות ובכך חרג מהסמכות אשר הקנו לו הצדדים ולא ניתן לה יומה בבית-הדין הגדול. עוד טוענת הישיבה, כי בית-הדין הגדול לא התייחס ולא נתן טעם כלשהו או הנמקה כלשהי מדוע יש להתעלם משורת העדויות בעניין תפקודו הלקוי של המבקש. לטענתה, התקנות קובעות, כי על פסק-הדין להיות מנומק והעדר ההנמקה בעניין האמור מהווה גם הוא חריגה מסמכות.
דין בקשת רשות הערעור להידחות. לאחר עיון בטיעוני הצדדים ובפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, נחה דעתי, כי בצדק הגיע בית-המשפט המחוזי לכלל מסקנתו, ואין לאפשר דיון נוסף.
הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק-דין בענייני בוררות אינה ניתנת על דרך השגרה, אלא רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית ו/או משפטית גבוהה, שיש לה היבט עקרוני-כללי החורג מגדר עניינם הפרטני של בעלי הדין (ראו רע"א 3476/04 דוד סימן טוב נ' ניסן אלברט גד ואח' (לא פורסם); רע"א 5991/02 עופרה גוירצמן ואח' נ' רות פריד ואח' (לא פורסם)). עניינו של המבקש איננו בעל היבט עקרוני כלל. המבקש לא הצביע על שאלה עקרונית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.
כמו-כן, כידוע, רשות ערעור על פסק-דין שניתן בנוגע לבקשה לאישור או ביטול פסק בוררות, כמו במקרה דנן, לא תינתן כדבר של מה בכך, אלא רק במקרים יוצאי-דופן, כשהשאלה העומדת להכרעה הינה עקרונית וציבורית, ואינה רלבנטית רק לצדדים. בעניין זה, נקבע ברע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם), כי:
"כלל הוא בבחינת בקשות רשות ערעור המתייחסות לפסקי דין של הערכאות המוסמכות הנוגעים לביטול או אישור פסקי בוררים כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השגרה והיא שמורה למקרים מיוחדים[...] גישה זו ננקטת, דרך כלל, ביחס לעניינים המגיעים לבית משפט זה בגלגול שלישי, ומקומה בשינויים המתחייבים, גם בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ערכאות קמא העוסקים בפסקי בוררים."
אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. במקרה שלפנינו, הסכימו הצדדים להקנות לבית-הדין הרבני הגדול את הסמכות לשמש כערכאת ערעור בבוררות שנוהלה ביניהם. פסק הבוררות שניתן על-ידי בית-הדין הרבני הגדול הושתת, בין היתר, על מכתב בית-הדין של רבני חב"ד, אשר היווה נדבך מרכזי בפסק, וזאת הגם שבית-המשפט המחוזי קבע - והמבקש לא הכחיש - כי לישיבה לא ניתנה ההזדמנות להתייחס למכתב ולהשמיע טענותיה, למרות שדרשה זאת מבית-הדין במספר הזדמנויות. כבר נקבע לא פעם, כי קבלת מסמך כראיה קבילה על-ידי בורר, במעמד צד אחד, מבלי לאפשר לצד השני להגיב ולהשמיע טענותיו ביחס למסמך, מהווה פגיעה קשה בכללי הצדק הטבעי ומקימה עילה מובהקת לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, מן הנימוק, לפיו לא ניתנה לבעל הדין הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו (ראו רע"א 6831/00 סאמי ח'טיב נ' לודזיה רוטקס בע"מ (לא פורסם); רע"א 9808/02 טטיאנה כץ נ' ברטה מילמן, פ"ד נח(2) 901; בג"ץ 656/80 אבו רומי נ' שר הבריאות, פ"ד לה(3) 185, 189). די בטעם זה, כדי לפסול את פסק הבוררות שניתן על-ידי בית-הדין הרבני הגדול.
יתרה מזאת, בית-המשפט המחוזי אף קבע, כי בית-הדין הרבני הגדול לא קיים דיון בערעור כמצוות תקנות הדיון. משבחרו הצדדים להתדיין על-פי תקנות הדיון, בית-הדין הרבני הגדול מחויב היה לפעול על-פיהן ומשלא עשה כן, חרג הוא מסמכותו. ברי, אפוא, כי אין בישיבה המקדמית שהתקיימה בבית-הדין הרבני הגדול, כדי להעלים פגם זה של חריגה מסמכות.
לסיום, בענייננו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לזכות הישיבה עומדות מספר עילות, אשר בעטיין לא יכול פסק הבוררות לעמוד ויש להורות על ביטולו. אני סבור, כי קביעותיו של בית-המשפט המחוזי בדין הן ולא מצאתי כל מקום להתערב בהן.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.