בתי המשפט
ה ח ל ט ה
כתב האישום שהוגש לבית משפט זה ב- 5.03.06, מייחס למטביי חבסוב, יליד 1965 (להלן: "
הנאשם") תקיפת קטין ואיומים עליו, עבירות לפי סעיפים 368ב(א) ו-192 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "
החוק")
ב- 3.07.06, כפר הנאשם בעובדות כתב האישום. באותו מעמד, נדחה הדיון לתזכורת למינוי סנגור. עו"ד עורקבי-דנצינגר מהסנגוריה הציבורית מונתה לייצוג הנאשם בתיק זה (להלן: "
הסנגורית").
ב-11.12.06 ביקשה הסנגורית לבטל את כתב האישום, משני טעמים:
א. כתב האישום הוגש על ידי מדור תביעות בחוסר סמכות, שכן העבירות המיוחסות לנאשם בסמכות פרקליטות.
ב. להגשת כתב האישום לא קדם שימוע כנדרש בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], תשמ"ב 1982 (להלן: "
חסד"פ").
תשובת התובעת, נקבעה ל-22.01.07. בישיבה הנדחית, חזרה הסנגורית על טענותיה, תוך הפניה למספר החלטות, שיצאו מלפני ערכאות שונות, ובעיקר להחלטת בית המשפט המחוזי (ת"א) בתפ"ח 1199/05,
מדינת ישראל נ' פולנסקי, (לא פורסם) מיום 3.01.07 (2007) (להלן: "
תפ"ח 1199/05"), ולפסק הדין בע"פ 1197/06 (מחוזי- נצרת),
מדינת ישראל נ' אלימלך, תק-מח 2006(4), 1789 (2006) (להלן: "
ע"פ 1197/06").
הסנגורית הדגישה את חובת התביעה לקיים שימוע קודם להגשת כתב אישום, כדי שההוראה שבסעיף 60א לחסד"פ תמומש בפועל, ולנאשם תהא הזדמנות לנסות לשכנעה, שלא להגיש נגדו כתב אישום. לגישתה, זכותו של הנאשם נפגעת שעה שכתב האישום כבר מונח בפני בית משפט. ניסיון החיים מלמד, שקל יותר לשכנע תובע להימנע מלהגיש כתב אישום מאשר לשכנעו להסכים לביטולו כשהוא כבר תלוי ועומד בבית המשפט. הסנגורית הוסיפה שבהגשת כתב האישום בתיק זה נפל פגם נוסף, שכן לנאשם מיוחסת עבירה חמורה, שפרקליט מחוז חייב להידרש לה, לקיים שימוע, ולהחליט על הגשת כתב אישום אלא אם כן הסמיך במפורש את התביעה המשטרתית לעשות כן. לטענתה הדבר לא נעשה במקרה זה.
התובעת השיבה לטענות בכתב ובעל פה, וביקשה לדחותן:
א. כתב האישום הוגש בסמכות, לנוכח אישור פמת"א, בחתימת הפרקליט עו"ד רפי לוי.
ב. התובעת הסכימה אמנם שלא נערך שימוע כדרישת סעיף 60א לחסד"פ, אך הדגישה שהדבר קרה בהיסח הדעת ומחמת טעות בתום לב. לגישתה, תורת הבטלות היחסית מאפשרת לרפא הפגם בקיום שימוע מאוחר, ללא חשש לקיפוח הגנת הנאשם. היא נדרשה למועד העלאת הטענה, לאחר כפירת הנאשם. לדעתה, ביטולו של כתב האישום בשלב זה, משמעו המשפטי זיכוי, שיפגע באינטרס הציבורי. היא הוסיפה שגם הסכמת הנאשם ובאת כוחו לביטול כתב האישום, לא תמנע הפגיעה באינטרס הציבורי, שכן התביעה לא תהא חופשית לחזור ולהגישו, ותאלץ לקבל הסכמת היועץ המשפטי לממשלה.
בהקשר להנמקתה האחרונה של התובעת, הפנתה הסנגורית להחלטת בית המשפט המחוזי בתפ"ח 1199/05. גם שם הועלתה הטענה לראשונה אחרי כפירה, ביום שנקבע לשמיעת ההוכחות. הסנגורית הצהירה שהיא והנאשם לא יתנגדו להגשה מחודשת של כתב אישום לאחר שימוע, ובכך יובטח האינטרס הציבורי.
לאחר ששמעתי הטיעונים, עיינתי באסמכתאות שהגישו ב"כ הצדדים ושקלתי מכלול הנסיבות, הגעתי למסקנות כדלקמן:
1. הצהרתה של התובעת עו"ד בר און שבתיק החקירה מצוי אישורו של הפרקליט עו"ד רפי לוי פמת"א, להגשת כתב האישום וניהול התיק על ידי מדור תביעות, לא נסתרה והיא מקובלת עלי. מכאן, שכתב האישום הוגש בסמכות, אשר על כן יתמקד הדיון בטענתה העיקרית של הסנגורית בהקשר להפרת הוראת סעיף 60א לחסד"פ.
- ב- 1.01.05 נכנסה לתוקפה הוראת סעיף 60א(ד) לחסד"פ. בלשון חד משמעית, מחייב המחוקק את רשויות התביעה להודיע לחשוד על כך שקיבלה חומר חקירה, ממנו עולה לכאורה, שעבר עבירה מסוג פשע. כנגד חובה זו קמה זכותו של חשוד לפנות לתביעה בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב אישום ולקיים שימוע.
- על החשיבות הרבה שמייחס המחוקק למתן זכות השימוע, ניתן ללמוד מדברי ההסבר לתיקון מס' 26 לחסד"פ שבסיס ההוראה:
"
עצם ההחלטה על העמדת אדם לדין ובעיקר כאשר מדובר בעבירות המוגדרות כחמורות, ההחלטה היא רבת משמעות. בחברה שבה אנו חיים די בכתב אישום, לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה קשה בנאשם. מסיבה זו מוצע להעניק את זכות השימוע למי שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו בציבור" (ה"ח 2802, תשנ"ט 27.01.1999)
מהאמור כאן עולה, שהמחוקק רואה את זכות השימוע כחלק מזכות הטיעון, שהיא בגדר זכות יסוד בשיטת המשפט הנוהגת אצלנו, בג"צ 654/78
גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(2) 649, 655. מטרתה של הזכות, להבטיח הגינות שלטונית, כאמור בבג"צ 3379/03
מוסטקי ואח' נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 889. שלילתה של הזכות פוגעת בפרט ובסדרי ההליך הפלילי.